בכל שנה ביום א' השני בחודש נובמבר, מציינים בממלכה המאוחדת את יום הזכרון לחללי הצבא הבריטי אשר נפלו במלחמות השונות. ביום זה, מתייחדים בממלכה עם זכר הנופלים. התאריך נקבע כך שהוא יהיה קרוב ככל האפשר ליום 11.11, תאריך סיום "המלחמה הגדולה" אשר מאוחר יותר זכתה לשם מלחמת העולם הראשונה.
כמו בכל יום זכרון, נערכים ביום זה טקסים על יד כל האנדרטאות לזכרם של הנופלים וכן בבתי העלמין הצבאיים הבריטים, אלו הנמצאים בשטחה של הממלכה ואלו שמחוצה לה. גם בארץ נערכים כמובן הטקסים בבתי העלמין הצבאיים הבריטים ויש אצלנו ארבעה כאלה: בירושלים, באר שבע, רמלה וחיפה. בית עלמין בריטי צבאי נוסף נמצא בצפון רצועת עזה.
טקס הזכרון הממלכתי המרכזי בממלכה המאוחדת נערך בלונדון על יד האנדרטה בדרך וויטהול, אנדרטה שנחנכה ביום השנה השני לסיום מלחמת העולם הראשונה ב-1920.
אחת מאנדרטאות הזיכרון המרשימות היא זו הנמצאת באזור ההיילנדס בסקוטלנד והיא מנציחה את זכרם של חיילי הקומנדו הבריטי אשר נפלו בקרבות מלחמת העולם השנייה.
כשנעשה את דרכינו מהעיר אינוורנס (Inverness) לכוון דרום מערב אל גלן פינאן, עמק הדמעות וגלאזגו, מאוד מומלץ לעצור במקום הנקרא ספין ברידג' (Spean Bridge) וזאת אחרי שבדרך ביקרנו בפורט אוגוסטוס כדי להתרשם מהתעלה הקלדונית וממדרגות נפטון (ניתן כמובן גם לעשות את הדרך בכוון ההפוך). שמו של העמק לקוח כפי שניתן להבין משמו של גשר אשר עובר מעל נהר הספין הזורם בלב העמק.
האמן היוצר
הפסל הוא פרי יצירתו של סקוט סאתרלנד (Scott Sutherland 1910-1984) שהצעתו הועדפה על פני הצעות של אמנים אחרים ובחירתו זיכתה אותו בסכום של 200 פאונד. לסאתרלנד היתה נגיעה אישית לנושא מכיוון שאביו היה חייל אשר במלחמת העולם הראשונה לקח חלק בקרבות החזית המערבית. סקוט סאתרלנד עצמו היה איש רב פעלים: פרט להיותו פסל מוכשר הוא היה חובב מוסיקה אשר ניגן בכינור במשך כל חייו וזאת בנוסף להיותו מתאגרף וחובב ספורט נלהב. סאתרלנד הרבה לפסל דמויות העוסקות בספורט. את השכלתו רכש סאתרלנד באקדמיה לאמנות של אדינבורו בירת סקוטלנד ולאחר מכן באקול דה ביו ארט בפריס (École des Beaux-Arts). לאחר המלחמה, החל לעסוק בהוראה במכון לאמנות וטכנולוגיה בעיר דנדי.
משימת תכנון ועיצוב האנדרטה הוטלה על כתפיו של סאתרלנד בשנת 1950 והיא נחנכה שנתיים לאחר מכן ב-1952 בנוכחותה של המלכה האם.
האנדרטה
אנדרטת הזכרון מרשימה במיוחד: היא עשויה מארד והיא מתנשאת לגובה של למעלה מ-5 מטרים על גבי כן מאבן. היא מתארת 3 חיילים חמושים בנשק, חגור קרב וחבושים בכובעי צמר אשר לי הם מזכירים את כובעי הגרב מימי הפלמ"ח. שלושת החיילים צופים לכוון בן נוויס (Ben Nevis) שהוא ההר הגבוה ביותר בממלכה הבריטית ופסגתו (1344 מטרים) נמצאת לא רחוק משם. לא מדובר כאן בסתם דמויות: הפסל היוצר הנציח באנדרטה את דמותם של 3 לוחמים משורות הקומנדו הבריטי אשר לקראת סוף המלחמה שהו בווינצ'סטר והחליטו להצטלם ביחד.
החייל העומד בחזית הוא בדמות של ג'ק לווינגטון (Jack Lewington) מפקד בכוחות הקומנדו הבריטי, מאחוריו עומדים חבריו ג'ק מור (Jack More) וטאף ג'ונס (Taff Jones).
הסיפור המענין הוא כי שלושת חיילי הקומנדו כלל לא ידעו על כך ורק 38 שנה לאחר מכן, ב-1990 גילה ג'ק לווינגטון כי אותה תמונה אקראית בה מצולמים הוא וחבריו בווינצ'סטר, שימשה את האמן.
"קראתי ב-1952 על טקס חניכת האנדרטה בנוכחות המלכה האם" סיפר לווינגטון "אך רק כשהגעתי לשם כמעט 40 שנה לאחר מכן, נדהמתי כשזיהיתי את עצמי ואת חברי. אמנם אני בוגר הקומנדו אך כשעמדתי במקום, מחיתי דמעה. עתה אנסה לאתר את חברי ג'ק מור מלרוויק (Lerwick) וטאף ג'ונס מסוונסי (Swansea)".
הנה הסיפור כפי שהתפרסם בעיתונות הבריטית:
כאשר התבררה זהותם של החיילים בשנת 1990, היה זה 6 שנים לאחר מותו של סקוט סאתרלנד כך שלא ניתן היה לברר כיצד הגיע לידיו אותו צילום.
על כן האבן שעליו נצבת האנדרטה מופיעה הכתובת "United we conquer" ומתחת לה הכתובת המספרת כי "אנדרטה זו היא לזכרם של קציני וחיילי הקומנדו אשר נפלו בקרבות בין השנים 1939-1945. אזור זה היה שטח האימונים שלהם".
ספין ברידג' נבחר כאתר המתאים ביותר להצבת האנדרטה מכיוון שבאזור זה היה בסיס האימונים של כוחות הקומנדו. תחנת הרכבת של ספין ברידג' היתה ממוקמת במרחק של 11 ק"מ מהבסיס ולחיילים שהגיעו ברכבת הוקצבה שעה אחת בלבד להגיע ברגל מהתחנה לבסיס. מי שלא עמד בזמן הזה, מקומו לא היה בין כוחות הקומנדו הבריטי…
ממש על יד האנדרטה נמצא גן זכרון שהוא למעשה רחבה קטנה אשר בה ניתן להנציח אישית את הנופלים. משפחות רבות של חללי המלחמות בחרו להציב במקום שלטים לזכרם של יקיריהם שנפלו לא רק בקרבות מלחמת העולם השניה, אלא גם בקרבות מאוחרים יותר בהם נטל הצבא הבריטי חלק כמו מלחמת פוקלנד, עיראק ואפגניסטן. יש משפחות אשר הביאו למקום גם את אפרו של יקירם שנפל.
לסיום קצת מוסיקה
בחודש יוני 2020 כאשר עצמה הזמרת ורה לין (Vera Lynn) את עיניה לנצח, היא היתה בת 103. בשנים הקשות של מלחמת העולם השניה היא הנחתה תוכנית רדיו שעסקה בהעברת דרישות שלום לחיילים מבני משפחותיהם, תכנית שבעקבותיה זכתה לכינוי "יקירת החיילים".
ורה לין הקליטה בשנים אלו שני שירים אשר מאז ועד היום הם מזוהים עם תקופת המלחמה: האחד הוא "אנו נשוב וניפגש" (We Will Meet Again) והשני "צוקי דובר הלבנים" (The White Cliffs of Dover).
שירה של ורה לין "אנו נשוב וניפגש" הפך בתקופת המלחמה לסמל של עמידה איתנה ותקווה. זו בדיוק הסיבה שביום 5 באפריל 2020 כאשר נשאה המלכה אליזבת השניה נאום לאומה הבריטית בו דברה על ההתמודדות עם הקורונה, היא הזכירה לאזרחי הממלכה את רוח הדורות הקודמים וציטטה בסיום דבריה את שירה של ורה לין באומרה: "אנו נשוב וניפגש". הנה ורה לין.