ליובליאנה בירתה של סלובניה היא אחת מערי הבירה הקטנות ביותר באירופה. כמו בהרבה ערים קטנות אחרות, גם בליובליאנה יש קסם מיוחד ובהחלט ניתן לומר כי זו עיר עם נשמה. ניתן לחוש זאת בקלות אם נטייל בין בתי הקפה והגלריות הרבות בסמטאות העיר העתיקה, בשוק שליד גשר הדרקונים, למרגלות הטירה ולאורך נהר הלובליאניצה החוצה אותה. כל אלו בתוספת סגנון הבנייה האוסטרו-הונגרי השולט בעיר (זכר לתקופת בית הבסבורג), הופך אותה לעיר קסומה עם אוירה מיוחדת במינה.
בלב העיר העתיקה של ליובליאנה נמצא כיכר פרשרן (Prešernov trg). אין תייר שביקר בליובליאנה, עבר בכיכר ולא תהה על פשר פסל הברונזה גדול המימדים המוצב בה. בעוד אנו הישראלים מנציחים את הגיבורים שלנו בשירים, האירופאים עושים זאת באמצעות כיכרות, אנדרטאות ופסלי ענק ונראה כי אין מי שראוי להתכבד בכיכר ופסל על שמו יותר מפרנץ פרשרן (France Prešeren או Franz Prescheren, תלוי את מי שואלים), המשורר הלאומי של סלובניה. זהו סיפור מעניין עם הרבה היסטוריה וקצת רכילות צהובה, אז בואו נצא לדרך.
פסלו של פרשרן (1800-1849) המשורר הלאומי של סלובניה, ניצב בכיכר שנקראת על שמו למרגלות הגשר המשולש (ה-Triple Bridge). בנוסף לשם שנתן פסלו של פרשרן לכיכר, הוא משמש גם כנקודת מפגש עבור תושבי העיר והתיירים הרבים הפוקדים אותה.
רעיון האנדרטה לפרשרן הוצע לראשונה על ידי קבוצה של תלמידים בשנת 1889, שנה שבה ציינו בסלובניה 40 שנה למותו, הרבה בטרם עת. בשנת 1891 הרעיון כבר נתמך על ידי 52 אנשי רוח ומשכילים סלובניים, כך שבשנת 1898, כשראש עיריית ליובליאנה באותה עת איוון ריבר (Ivan Hribar) ארגן תחרות פסלים ומינה ועדת בחירה מיוחדת למטרה זו, אף אחד מתושבי העיר לא היה מופתע. התחרות עצמה התקיימה בשנת 1899 ושבעה אמנים מהידועים בפסלי סלובניה הגישו את מועמדותם לעיצוב הפסל של פרשרן הנערץ. בתחרות זכה איוון זאייץ (Ivan Zajec) וזמן קצר לאחר מכן, באוקטובר 1900, הוא החל במלאכתו.
זאייץ עבד על הפסל בסטודיו הידוע של האמן האוסטרי הנס מקארט (Hans Makart) בווינה. התמונה ששימשה כבסיס לפסל הייתה דיוקנו של פרשרן, כפי שצוירה על ידי הצייר פרנץ גולדשטיין. את המוזה (והדמות) ליצירת פסל המוזה המרחפת מעל לפרשרן, שאב זאייץ מרקדנית איטלקיה ילידת טרייאסטה, אולימפיה פוזאטי (Olimpia Pozatti).
דמותו של פרשרן נוצקה בווינה בבית היציקה של Krupp בספטמבר 1903, ואילו דמותה של המוזה קרמה עור וארד בתחילת 1904. העלויות הכוללות עבור האנדרטה כולה נאמדו בסביבות ה-71,000 קורונות, שגויסו ונתרמו בעיקר על ידי נשים מקומיות.
טקס הסרת הלוט מעל האנדרטה שהתקיים ביום 10 בספטמבר 1905, משך קהל רב. למעלה מ-20 אלף איש נכחו בו ואת הנאום הרשמי נשא איוון טבקר: סופר, עו"ד, פוליטיקאי וסלב לא קטן בפני עצמו בעת ההיא בסלובניה. באותה התקופה, פורסמה על ידי אנגלברט גנגל גם ביוגרפיה של פרשרן הכוללת מספר משיריו, כי אם כבר עושים באזז אז הולכים אתו עד הסוף…
אז מה רואים באנדרטה?
פרשרן הנראה בפסל צעיר למדי, מחזיק בידו השמאלית ספר, לבוש במיטב מחלצותיו ובמעיל ארוך, כנהוג באותם הימים. את בגדיו של פרשרן, אגב, "עיצב" זאייץ על פי חליפה בת אותה התקופה, ששאל מהמוזיאון האוסטרי בווינה. מעל לפרשרן מרחפת – יושבת על גוש אבן גדול, המוזה, המחזיקה ענף של שיח הדפנה מעל ראשו.
הפסל הניצב על כן, פונה אל החלון הבניין בו גרה יוליה פרימיץ (Julija Primic) אותה העריץ פרשרן (מיד אגיע גם לרכילות…). גובהו של הפסל עצמו הוא 3.5 מ', כשכל האנדרטה (הכן, הפסל והמוזה) גובהה 9.6 מ'.
הכן עשוי אבן ובנוי משלושה חלקים מדורגים. בחלק העליון – גוש אבן חצוב עם הכיתוב "Prešeren". הבסיס הקל יותר של המוזה עשוי מגרניט שהובאה מטירול. חלק זה עוצב על ידי הארכיטקט הסלובני – איטלקי מקס פביאני (Max Fabiani) בשיתוף עם איוון זאייץ.
בחלקו התחתון של הכן שני תבליטי ברונזה, המתארים סצנות משיריו של פרשרן. הימנית, שכותרתה "פרידה" מתארת סצנה מתוך הפואמה "The Baptism on the Savica", בעוד התבליט השמאלי, שכותרתו Fisherman (Ribič) – דייג, מתאר סצנה מפואמה בשם זהה. התבליטים על הכן נוצקו על ידי זאייץ והם מדגישים את השירה הרומנטית של פרשרן.
עד כמה פרנץ פרשרן הוא דמות חשובה עבור הסלובנים, ניתן ללמוד מהעובדות הבאות:
- ה-8 בפברואר, יום השנה למותו של פרשרן, נקרא יום פרנץ פרשרן והוא יום חופש בסלובניה.
- הפרס הסלובני הגבוה ביותר להישגים אומנותיים המוענק בכל שנה, נקרא על שמו – פרס פרשרן.
- משנת 2007 מתנוססת דמותו של פרנץ פרשרן על מטבע ה- 2 אירו הסלובני.
והנה הגענו אל הרכילות…
כשמסתכלים על הפסל רואים כי המוזה עירומה וחשופת חזה, רגליה יחפות וכל מה שהיא לובשת על עור הארד שלה הוא בגד דמוי כותונת ארוכה. לא לבוש אופייני שלו ניתן היה לצפות מנשות אותה תקופה. אולי לנו כיום לא מדובר במשהו יוצא דופן, אבל אז? דמותה החיננית של העלמה מוזה עוררה מחלוקת ארוכת שנים בין הכנסייה לבין עיריית ליובליאנה, בעיקר עקב מיקומו של הפסל, ממש מול הכנסייה הפרנציסקאנית במקום.
זוכרים שהזכרתי קודם משהו על הכיוון אליו פונה פסלו של פרשרן?
ובכן, פרשרן ככל המסופר, היה מתאהב סדרתי ובשל נפש האמן שלו (וכנראה גם יצר הרס עצמי מפותח), הוא נטה להתאהב בנשים שלא בדיוק היו ברות השגה עבורו. הסיפור הידוע ביותר הוא סיפור אהבתו הנכזבת ליוליה פרימיץ, נערה צעירה ממנו בהרבה ובתו של אחד ממכובדי העיר. יוליה היתה באותה עת בת 14 בלבד ולו סיפור כזה היה מתרחש היום, לבטח היו מגדירים אותו יותר כפדופיליה ופחות כסיפור אהבה. אביה של יוליה, שהיה רב השפעה וסמכות, לא חיבב במיוחד את הרעיון שפרשרן יחזר אחרי ביתו התמה והצעירה. הוא אמנם היה עורך דין ומשורר אבל היה כבר בן 44, הגיע ממעמד חברתי נמוך בהרבה מביתו ובנוסף לכל – היה גם אלכוהוליסט. האגדה המקומית מספרת, כי פרשרן המאוהב היה מגיע לכנסיה בה התפללה אהובתו רק על מנת להביט בה מרחוק. בהמשך, יוליה נישאה לאיש מהמעמד ה"נכון", פרשרן הפך למשורר הסלובני הלאומי, ולאהבה הטרגית כבר לא היה זכר, חוץ מאולי, בשירה שהמשיך לכתוב. כך למשל, SONETNI VENEC – זר סונטות שהאותיות הראשונות בכל שורה שלהן מתחברות ויוצרות סונטה נוספת, את האקרוסטיכון "Primicovi Julji" ("ליוליה פרימיץ").
ואי אפשר בלי מילה לסיום על ההמנון הסלובני.
בשנת 1991 היתה סלובניה המדינה הראשונה שהתנתקה מהרפובליקה הסוציאליסטית, הפכה למדינה עצמאית וכך החלה את תהליך הפירוק של יוגוסלביה. מכיון שמדינה חדשה צריכה גם המנון חדש, נבחר הבית השביעי בשירו של פרשרן Zdravljica ("לחיים") כהמנון הלאומי של סלובניה. להבדיל מהמנונים אחרים שהם רשמיים ומלאי פאתוס, ההמנון הסלובני הוא קליל יותר, משהו מעין שיר שיכורים שתמיד נשמח לשיר בפאב המקומי אחרי כוסית או שתיים. ובינינו, זה אכן מה שהסלובנים עושים…
אז זְדְרַאוְולִיצָה, פרשרן יקירינו, לחייך ולחיינו!
