"עם כל התווים השגויים שאני מנגן בהופעותיי, אפשר היה לכתוב סונטה נוספת". כך אמר פעם ארתור רובינשטיין.
ביום 20 בדצמבר 1982, היום לפני 38 שנים, כחודש לפני יום הולדתו ה-96 הלך ארתור רובינשטיין לעולמו. פרט להיותו אחד מגדולי הפסנתרנים במאה ה-20, היה רובינשטיין איש מרתק שניהל אורח חיים ראוותני משהו ובעקר שונה לחלוטין מפסנתרנים אחרים.
רובינשטיין היה אדם שאהב את החיים. כך אמר: "משמעות החיים היא לחיות ולא לברוח מהם. אין תחליף לחיים מלאים. אני מעדיף למות צעיר מאשר לרחרח סביב החיים. לאלו ההולכים לרופא כדי לשאול אלו ויטמינים לצרוך אני אומר: אכלו 4 לובסטרים וחצי קילו קוויאר. אם התאהבתם בבלונדינית יפהפייה, אל תפחדו, התחתנו!". רובינשטיין בהחלט חי על פי הפילוסופיה הזו. הוא אהב הרבה מאוד נשים אך לא הספיק להתחתן עם כולן. במיטתו הוא ליטף מנעד רחב מאוד של נשים החל מבנות החברה הגבוהה ועד הזונות של פריס.
אחד הסיפורים הפיקנטיים בספר זכרונותיו הוא על פגישתו עם השחקנית האמריקאית טלולה בנקהד (Tallulah Bankhead). הם נפגשו בוילאג' בניו יורק כשהיא היתה עדין אלמונית. הגב' בנקהד שידלה אותו כי ינגן עבורה ובתמורה היא תעמוד על ראשה בזמן נגינתו. היא רק שכחה לעדכן אותו כי מתחת לשמלתה, היא אינה לובשת דבר…
כשרצה רובינשטיין להציע נישואין לנלה אשתו, הוא בחר לעשות זאת על יד אנדרטת שופן בורשה כך שלא ניתן לטעון כי לא ידע רומנטיקה מהי. כשהיה רובינשטיין בן 90, הוא נפרד מנלה לטובת אנאבל שהיתה צעירה ממנו ב-57 שנים.
רובינשטיין היה יהודי גאה. כשנודע לו על חוקי הגזע שהנהיג מוסולוני בלחץ הגרמנים, הוא החזיר לו את אות הכבוד הגבוה שהעניק לו. על המברק אותו שלח למוסוליני חתם: "ארתור רובינשטיין, פסנתרן יהודי".
לאחר מלחמת העולם השניה, סירב להופיע בגרמניה. בתקופת המאבק של הישוב במנדט הבריטי, הוא ביטל את כל הופעותיו בממלכה המאוחדת. לאחר שהובהר לו כי רבים משוחרי המוסיקה בממלכה הם יהודים, חזר בו מהחלטתו אך ביקש לפרסם כי כל ההכנסות מהופעותיו יהיו קודש למשפחות היהודים שנספו בספינה אקסודוס אותה החזירו הבריטים לגרמניה.
רובינשטיין היה ימני מאוד בדעותיו ועל רקע זה היה מיודד עם מנחם בגין. חילוקי דעות קשים היו לו עם הכנר יהודי מנוחין נגדו טען רובינשטיין כי אינו רואה את האינטרסים של העם היהודי. "אני אוהב את ירושלים כמו שאני אוהב אישה והאמינו לי כי אני יודע כיצד לאהוב אישה", כך התבטא באחד מביקוריו הרבים כאן. לנשים היה תפקיד חשוב בחייו ובאותו דימוי של אהבת אישה, הביע רובינשטיין גם אהבתו לקהל: " אני אוהב את הקהל בדיוק כפי שאני אוהב אישה".
ארתור רובינשטיין היה כל כך עסוק בחיים, עד כי היו ימים בהם לא טרח כלל להתקרב אל הפסנתר, למרות שידע כי יש לכך השלכות: "כאשר איני מתאמן יום אחד, אני מרגיש זאת. כאשר איני מתאמן יומיים, הקהל מרגיש".
ב-1973 נחנכה בארץ תחרות רובינשטיין על שמו, תחרות הנערכת עד היום אחת ל-3 שנים בתל אביב.
בחודש אפריל 1976 כאשר הוא בן 89, קיבל ארתור רובינשטיין מידי הנשיא ג'רלד פורד את מדליית החירות הנשיאותית, אות הכבוד הגבוה ביותר שיכול נשיא ארה"ב להעניק לאזרח כלשהו.
לאחר שהלך לעולמו כמעט בגיל 96, נשרפה גופתו על פי צוואתו אך בניגוד לבקשתו לא פוזר אפרו מעל ירושלים אלא נטמן סמוך למושב עמינדב במקום ממנו יש תצפית על עיר הקודש. במקום הוצב פסל דמוי קלידים מעשה ידיו של הפסל ישראל הדני. במעמד הקבורה נכח הכנר שלמה מינץ שניגן סוויטה לכינור סולו של יוהאן סבסטיאן באך.
ארתור רובינשטיין הונצח גם ברחוב פיוטרקובסקה בעיר הולדתו לודז' שבפולין.
רובינשטיין נחשב לגדול הפרשנים של המוסיקה של שופן. באחת ההרצאות של גיל שוחט שבהן נכחתי, אמר גיל כי המוסיקה של שופן בביצוע ארתור רובינשטיין, זו אחת הפסגות של התרבות האנושית. קטונתי מלהתווכח עם מאסטרו כגיל שוחט.
מבקרים רבים טוענים כי ארתור רובינשטיין היה במיטבו כאשר ניגן בקונצרטים ולאו דווקא כאשר הקליט באולפנים. הקשר הבלתי אמצעי עם הקהל, הוציא ממנו את המיטב.
הנה רובינשטיין מנגן שופן.