Creative Commons license By Kaikidi – Own work
יש רגעים בטוקיו שבהם נדמה שהעיר כולה רצה קדימה בלי להביט לאחור. רכבות השינקנסן חוצות מרחקים במהירות מסחררת, גורדי שחקים מזכוכית משתקפים זה בזה, ומסכי ענק מאירים לילה שלא באמת מחשיך. ואז, פתאום, בלב רובע גינזה האלגנטי והיוקרתי, ניצב מבנה שנראה כאילו נשלף מתקופה אחרת: חזית לבנה, גג מעוקל, קווים המזכירים ארמון יפני מסורתי.
זהו קבוקי-זה (Kabuki-za), ביתו של אחד מסוגי התיאטרון הייחודיים ביותר בעולם. השם עצמו פשוט למדי: "קבוקי" הוא סגנון התיאטרון, ו"זה" פירושו ביפנית "בית" או "אולם מופעים". לא במקרה זהו מקום שבו העבר לא רק נשמר, אלא ממשיך לחיות, לנשום ולהופיע מדי יום. אבל אם נתקרב מעט, נבין שהסיפור כאן מורכב יותר. זהו לא מבנה עתיק ששרד את הזמן, אלא מבנה שנבנה מחדש שוב ושוב. כאילו העיר עצמה מתעקשת לומר: אפשר להרוס, אבל אי אפשר למחוק.
כדי להבין את קבוקי-זה, צריך רגע להרחיב את המבט מעבר לבניין עצמו, אל העולם התיאטרלי היפני כולו, עולם עשיר ומגוון הרבה יותר מכפי שנדמה במבט ראשון.
ביפן לא התפתח תיאטרון אחד, אלא כמה מסורות שונות, שלכל אחת מהן קצב משלה, שפה משלה וקהל משלה. יש את תיאטרון הנו (Noh) שהוא תיאטרון עתיק, איטי ומהורהר, שבו תנועה אחת קטנה יכולה לשאת משמעות של עולם שלם. לצדו מתקיים הקיוגן (Kyogen) – מעין בן לוויה קומי, קליל יותר, שמכניס חיוך והפוגה בין הדרמות הכבדות. יש גם את הבונראקו (Bunraku), תיאטרון הבובות המורכב והמרגש, שבו לעיתים שלושה מפעילים מעניקים יחד חיים לבובה אחת, לעיתים בצורה משכנעת יותר משחקן בשר ודם. ובתוך כל אלו ניצב הקבוקי – הצבעוני, הסוער, הגדול מכולם. אם הנו בנוי על מינימליזם ושקט, הרי שהקבוקי שואף בדיוק לכיוון ההפוך: צבעוניות, תנועה, מוסיקה ורגש שאינם חוששים להיות גדולים מן החיים. ואולי משום כך, לקבוקי יש גם בית משלו. לא אולם שמארח הכול, אלא מקום שמוקדש כולו לאמנות אחת – אותה אמנות שחיה ונושמת בין קירותיו של קבוקי-זה.
נבנה מחדש, שוב ושוב
קבוקי-זה לא הפך לסמל תרבותי רק בזכות ההצגות שעלו בו, אלא גם בזכות ההיסטוריה הסוערת של המבנה עצמו. קשה להאמין כאשר עומדים מול החזית האלגנטית בגינזה, אך זהו למעשה גלגולו החמישי של התיאטרון.
הבניין הראשון נחנך בשנת 1889, בתקופה שבה יפן ניסתה להגדיר מחדש את עצמה לאחר שנות ההסתגרות הארוכות. מצד אחד המדינה אימצה במהירות טכנולוגיה ורעיונות מן המערב, ומן הצד האחר ביקשה לשמר גם את התרבות היפנית המסורתית. קבוקי-זה נולד בדיוק מתוך המתח הזה, ניסיון להעניק לאמנות עממית ועתיקה בית מכובד ומודרני בלב טוקיו המשתנה.
אלא שטוקיו אינה עיר שמאפשרת יציבות לאורך זמן. בשנת 1921 נהרס המבנה הראשון בשריפה. זמן קצר לאחר מכן נבנה מחדש, אך ב-1923 פגעה בעיר רעידת האדמה הגדולה של אזור קאנטו: הייתה זו רעידה שהחריבה חלקים עצומים מהעיר ובהם גם קבוקי-זה. המבנה שנבנה לאחר מכן שרד זמן רב יותר, אך נפגע קשות בהפצצות האמריקאיות על טוקיו בשנת 1945. ובכל פעם הוא קם מחדש.
Public Domain
בין מסורת למודרניות
אחרי מלחמת העולם השנייה נדמה היה לרגע שגם עתידו של הקבוקי עצמו אינו מובטח. יפן החרבה עברה שינוי עמוק תחת הכיבוש האמריקאי, וחלק ממחזות הקבוקי אף נתפסו בתחילה כשריד לעולם פיאודלי ולאומני שהמדינה ביקשה להתרחק ממנו. אך דווקא בתוך המציאות החדשה הזו, הקבוקי הצליח לשרוד ואולי אפילו להגדיר מחדש את מקומו.
בשנת 1951 נפתח קבוקי-זה מחדש, והפך שוב למרכז העולם התיאטרלי של טוקיו. במשך עשרות שנים הופיעו כאן גדולי השחקנים של יפן, ושמות במה מפורסמים עברו מדור לדור כמעט כמו תואר אצולה תרבותי. הקהל השתנה, העיר השתנתה, וגם ההצגות עצמן עברו התאמות מסוימות לעידן המודרני, אך רוחו של המקום נשארה.
אלא שגם המבנה הזה הלך והזדקן. בתחילת המאה ה-21 כבר היה ברור כי התיאטרון הוותיק אינו עומד עוד בסטנדרטים המודרניים של בטיחות ונוחות, במיוחד בעיר הרגישה כל כך לרעידות אדמה. ההחלטה להרוס אותו בשנת 2010 עוררה ויכוחים לא מעטים. עבור רבים בטוקיו היה זה לא רק אולם תיאטרון, אלא חלק מן הזיכרון העירוני עצמו.
Creative Commons license
שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 2013, נפתח קבוקי-זה מחדש בגרסתו הנוכחית (תמונת הנושא בפוסט). החזית המסורתית נשמרה כמעט ללא שינוי, אך מאחוריה מסתתר כיום מבנה מודרני לחלוטין, ומעליו מתנשא מגדל משרדים גבוה, שילוב כמעט מושלם בין יפן הישנה לבין טוקיו של המאה ה-21.
חוויה אחרת של תיאטרון
מי שנכנס אל קבוקי-זה בפעם הראשונה, עשוי לגלות במהרה שלא מדובר בערב תיאטרון "רגיל" במובן המערבי המוכר לנו. כבר בכניסה מורגש שמדובר בעולם בעל חוקים וקצב משלו. הצגות קבוקי יכולות להימשך שעות ארוכות, ולעיתים אף חלק גדול מן היום. יש צופים שמגיעים למופע שלם, ואחרים רוכשים כרטיס למערכה אחת בלבד – מסורת מקובלת המאפשרת גם למבקרים מזדמנים לטעום מן החוויה. בין המערכות הקהל אוכל, משוחח, קם ונע באולם, והאווירה לעיתים חיה ומשוחררת הרבה יותר מן השקט הטקסי המזוהה עם אולמות תיאטרון במערב.
ועל הבמה עצמה הכול גדול מן החיים. שחקני קבוקי מופיעים באיפור דרמטי המכונה קומאדורי (Kumadori), בתלבושות עשירות בצבע ובפרטים, ובתנועות גוף מוקפדות שלעיתים נדמות כמעט כריקוד. גם לאיפור עצמו יש שפה משלו. בקומאדורי, הצבעים והקווים אינם רק קישוט, אלא דרך לספר לצופה מי זו הדמות כבר במבט ראשון. אדום מסמל בדרך כלל אומץ, כוח וגיבורים טרגיים, בעוד שכחול או אינדיגו מזוהים לעיתים עם נבלים, קנאה או כוחות אפלים. שחור משמש בדרך כלל להדגשת קווי מתאר, גבות ועיניים, ולעיתים גם לסימון כוח או קשיחות. צבעים אחרים מופיעים לעיתים נדירות יותר אך גם להם יש משמעות: חום יכול לרמוז על יצורים על טבעיים או שדים, וסגול עשוי לסמל אצולה או כוח רוחני. שכבת הבסיס הלבנה, שהפכה לאחד מסימני ההיכר של הקבוקי, מעניקה לשחקנים מראה כמעט על אנושי, גדול מן החיים, בדיוק כמו הדרמות המתחוללות על הבמה.
גם הסיפורים עצמם הם חלק בלתי נפרד מעולמו של הקבוקי. רבות מן ההצגות עוסקות בנאמנות, באהבה אסורה, נקמה, כבוד ומאבק בין חובה אישית לרגש אנושי, נושאים החוזרים שוב ושוב בתרבות היפנית המסורתית. חלק מן המחזות מבוססים על אירועים היסטוריים וסיפורי סמוראים, בעוד אחרים מתמקדים דווקא באנשים פשוטים יותר: סוחרים, אהבות טרגיות או משפחות הנקרעות בין מחויבות חברתית לרצונות הלב.
לעיתים, גם כאשר הצופה המערבי מתקשה להבין כל פרט בעלילה, הרגש עובר היטב דרך המוסיקה, התנועה והעוצמה הוויזואלית של הבמה. אולי משום כך מצליח הקבוקי לרגש קהל כבר מאות שנים, לא רק בזכות הסיפורים שהוא מספר, אלא גם בזכות הדרך המסוגננת והטקסית שבה הם מסופרים.
עולם האונאגאטה
גם כיום, באופן מסורתי, את תפקידי הנשים מגלמים גברים המכונים אונאגאטה (Onnagata). המסורת הזו נולדה כבר במאה ה-17, לאחר שהשלטון היפני אסר על נשים להופיע על במות הקבוקי.
מאחורי האיסור לא עמדה התנגדות לתיאטרון עצמו, אלא החשש מן העולם שהתפתח סביבו. הקבוקי המוקדם, שנולד כהופעות רחוב עממיות ולעיתים פרובוקטיביות, משך סביבו גם עולם של בידור וזנות. השלטונות בתקופת אדו ראו בכך איום על הסדר והמוסר הציבורי, וחששו מן ההתקהלויות הסוערות שנוצרו סביב המופעים. בשנת 1629 נאסרה הופעת נשים על במות הקבוקי, בתקווה "לטהר" את האמנות ולהפוך אותה למבוקרת ומכובדת יותר.
לאחר שנאסר על נשים להופיע בקבוקי, נכנסו לתפקידיהן נערים צעירים. אלא שגם סביבם התפתח במהרה עולם של בידור ושירותי מין, והשלטונות ראו בכך המשך לאותו איום על הסדר והמוסר הציבורי. בהמשך הופנתה הביקורת גם אל קהל המעריצים הנלהב ולעיתים הסוער של התיאטרון. כך בהדרגה התעצב הקבוקי לצורת התיאטרון המסוגננת והממוסדת המוכרת כיום, עם שחקנים גברים בלבד.
מעניין לגלות שהאונאגאטה אינם מנסים "להתחפש" לנשים במובן הפשוט של המילה. על במת הקבוקי, הנשיות אינה מוצגת כריאליזם יומיומי, אלא כאידיאל תיאטרלי מסוגנן – עולם של תנועות מדויקות, הליכה איטית ומחושבת, שינוי גוון הקול והבעות פנים עדינות, שעוצב במשך מאות שנים של מסורת. בעוד דמויות גבריות – גיבורים, לוחמים או נבלים – מאופרות לעיתים בקווי קומאדורי עזים ובולטים, האיפור של האונאגאטה נוטה להיות עדין ומעודן יותר, מתוך ניסיון ליצור אידיאל תיאטרלי של נשיות ולא עוצמה מאיימת.
גם כיום נחשבים גדולי האונאגאטה לכוכבים של ממש ביפן, וקהל מעריצים עוקב אחריהם באדיקות. למעשה, רבים משחקני הקבוקי הבכירים, במיוחד אלו המופיעים בקבוקי-זה, נהנים ממעמד תרבותי המזכיר ידוענים או כוכבי קולנוע. שמות במה מפורסמים עוברים לעיתים מדור לדור, והופעתו של שחקן ותיק ומוערך יכולה להפוך לאירוע תרבותי של ממש. לא במקרה הכיר אונסק"ו בשנת 2005 בקבוקי כמורשת תרבותית בלתי מוחשית של האנושות. ההכרה הזו אינה מתייחסת למבנה מסוים, אלא למסורת החיה עצמה, לאמנות המשחק, למוסיקה, לתנועה, לתלבושות ולידע שעובר מדור לדור על במות הקבוקי.
בניגוד לתיאטרון הנו היפני, המזוהה עם מסכות עץ מסורתיות, הקבוקי ויתר כמעט לחלוטין על המסכה. במקום להסתיר את פני השחקן, הוא בחר להעצים אותם באמצעות איפור דרמטי, צבעים עזים והבעות מוקצנות שנועדו להגיע גם אל הצופה היושב רחוק מן הבמה. אך אולי הדבר המרשים ביותר הוא תחושת ההמשכיות. רבים משחקני הקבוקי משתייכים לשושלות משפחתיות ותיקות, ושמות במה מפורסמים עוברים מדור לדור. כך, בתוך העיר המשתנה ללא הרף, נשמר רצף תרבותי שכמעט ואינו נקטע.
למי שמעולם לא צפה בקבוקי, קשה לעיתים להבין עד כמה מדובר בחוויה שונה מן התיאטרון המערבי המוכר לנו. התנועה האיטית, המוסיקה, האיפור הדרמטי והמחוות המסוגננות יוצרים עולם תיאטרלי כמעט מהפנט.
הסרטון הקצר של אונסק"ו מעניק הצצה יפה אל האמנות הייחודית הזו ואל האווירה של עולם הקבוקי:
גם מחוץ לאולם עצמו ממשיך עולם הקבוקי לחיות דרך כרזות צבעוניות, איורים דרמטיים ופנסי הנייר האדומים המזוהים כל כך עם התיאטרון היפני המסורתי. הדמויות המופיעות עליהן מציגות סצנות מתוך מחזות מפורסמים ושחקני קבוקי ידועים, ומעניקות לעוברי האורח טעימה קטנה מן העולם התיאטרלי שמסתתר מאחורי דלתות הקבוקי-זה.
אי של עבר בלב טוקיו
אולי הדבר המיוחד ביותר בקבוקי-זה איננו רק ההיסטוריה שלו או ההצגות המועלות בו, אלא דווקא המקום שבו הוא ניצב. רובע גינזה של ימינו היא אחד מסמליה המובהקים של טוקיו המודרנית, רובע של מותגי יוקרה, חנויות דגל נוצצות ובנייני זכוכית המתחרים זה בזה בגובה ובחדשנות. ובתוך כל זה, קבוקי-זה נראה כמעט כמו אנכרוניזם. לא מפני שהוא שייך לעבר בלבד, אלא מפני שהוא מסרב להיעלם בתוכו.
כאשר יוצאים מן התיאטרון אל הרחוב, אפשר לראות היטב את טוקיו של המאה ה-21 מקיפה אותו מכל עבר: מגדלי משרדים, מסכים דיגיטליים והמולת העיר הבלתי פוסקת. ובכל זאת, המבנה הלבן בעל הגג המעוקל ממשיך לעמוד שם בשלווה כמעט עיקשת, כאילו הזמן בעיר הזאת נע בכמה קצבים שונים בו זמנית.
המשכיות בתוך שינוי
אולי משום כך, קבוקי-זה מספר סיפור שהוא גדול הרבה יותר מעולם התיאטרון בלבד. במקומות רבים בעולם נהוג לחשוב על מבנים היסטוריים כעל דבר שיש לשמר בדיוק כפי שהיה: אבן אחר אבן, קיר אחר קיר. אך ביפן היחס לעבר לעיתים שונה מעט. לא תמיד החומר עצמו הוא העיקר, אלא הרוח, הצורה, ההמשכיות. הרי קבוקי-זה של ימינו איננו אותו מבנה שנחנך במאה ה-19. הוא נהרס, נבנה מחדש, השתנה, הותאם לעידן אחר, ובכל זאת נותר בעיני היפנים אותו קבוקי-זה. במובן הזה, זהו אולי אחד הדברים היפניים ביותר שאפשר לדמיין: ההבנה שמשהו יכול להשתנות שוב ושוב, מבלי לאבד את זהותו.
יש בכך הד רחוק גם למקדשים יפניים מסוימים הנבנים מחדש מדי כמה עשרות שנים, לא מפני שהעבר אינו חשוב, אלא דווקא מפני שהמסורת החיה חשובה יותר מן החומר עצמו. המסורת אינה קפואה בזמן, היא דבר שחייבים להמשיך ולבנות, להעביר ולחדש. וזו גם הסיבה לכך שקבוקי-זה אינו נראה בטוקיו כמו שריד מאובן של תקופה רחוקה. למרות החזות המסורתית, הוא אינו מוזיאון. אנשים ממשיכים להגיע אליו מדי יום, שחקנים ממשיכים לעלות על הבמה, והקהל ממשיך לצחוק, להתרגש ולהתרשם מאותם סיפורים בני מאות שנים.
כך, בלב אחת הערים המודרניות בעולם, ממשיך קבוקי-זה להזכיר שלא כל מה ששייך לעבר חייב להיעלם. לפעמים, דווקא הדברים העתיקים ביותר, הם אלו שמצליחים להמשיך ולחיות גם בתוך העתיד. במובן מסוים, זו בדיוק מהותו של המקום הזה: הבניין אולי השתנה שוב ושוב, אך אופיו של המקום נשאר כשהיה.
לסיום כמובן מוסיקה
אין אולי קטע מתאים יותר לסיים בו את סיפורו של קבוקי-זה מאשר Rising של האחים יושידה (Yoshida Brothers). צמד האחים ריואיצ'ירו וקניצ'י יושידה הצליח לקחת את צליליו העתיקים של השאמיסן, כלי מיתר יפני מסורתי המזוהה גם עם עולם הקבוקי, ולחבר אותם לאנרגיה עכשווית, כמעט קולנועית.
גם כאן, כמו בתיאטרון הישן בלב גינזה, נפגשים זה בזה יפן המסורתית והעולם המודרני. המוסיקה של האחים יושידה אינה מנסה להפוך את הצלילים העתיקים של יפן לזיכרון קפוא מן העבר. להפך: הם מעניקים לה חיים חדשים, קצב חדש ועוצמה חדשה. במובן מסוים, זהו גם סיפורו של קבוקי-זה עצמו. בניין שנולד מחדש שוב ושוב, מסורת עתיקה שממשיכה להשתנות מבלי לאבד את זהותה, ועיר מודרנית שממשיכה לפנות מקום גם למה שבא מן העבר.
