העיר סייגון, המוכרת כיום גם בשמה הו צ'י מין סיטי (על שמו של משחרר וייטנאם מהכיבוש הצרפתי ומי שנחשב לאבי האומה), נחשבת לעיר הגדולה והמודרנית ביותר במדינה. למרות שבירתה הרשמית של וייטנאם היא דווקא האנוי, מתפקדת הו צ'י מין סיטי כמרכז הסחר של הדרום. מדובר בעיר שוקקת חיים שהביקור בה הוא חובה עבור כל מי שרוצה לחוש את ווייטנאם במיטבה. למרות שהצרפתים כבר אינם שולטים בה מזה עשרות שנים, השפעתה של צרפת על העיר ניכרת בעיקר בתחום האדריכלות ובמבנים המיוחדים שהותירה אחריה תרבות עשירה זו. בית האופרה של סייגון הממוקם בתחילת שדרת Le Loi המפורסמת, הוא אחד ממבנים אלו אולם למעשה המבנה עליו אנחנו מדברים, הוא הרבה יותר מאשר בית אופרה בלבד.
רבים נוטים לחשוב שבנין זה הוא העתק מוקטן של בית האופרה של האנוי אשר נבנה בין השנים 1901-1911 ועוצב כמו ה- Opéra Garnier של פריס (ועליו כתבתי בפוסט קודם), לרווחתם של תושביה הצרפתים של הקולוניה. האמת היא, שבית האופרה של סייגון הוקם עוד לפני זה של האנוי. את מאפייניו הספציפיים קיבל המבנה מהאדריכל פליקס אולבייה (Félix Olivier), בעוד בנייתו התרחשה תחת עינם הפקוחה של האדריכלים Ernest Guichard ו-Eugène Ferret.
שנה חדשה, מאה חדשה, אופרה חדשה
לאחר הפלישה לדרום ווייטנאם (חבל Cochinchina) והקמת הקולוניה, הפכו בשנת 1863 מופעי התיאטרון בפני הלגיון הצרפתי בוילה של האדמירל הצרפתי בכיכר השעון (Place de l'Horloge – בפינת הרחובות Nguyen Du ו-Dong Khoi) למסורת. לאחר זמן מה, בשל הביקוש למופעים אלה אצל המתיישבים הצרפתים שבקולוניה, נבנה תיאטרון זמני באתר בו ניצב היום מלון Caravelle הסמוך. בשנת 1898 החלה בניית מבנה התיאטרון – אופרה החדש והיא הושלמה ב-1 בינואר 1900, בדיוק בזמן לקדם את פני המאה החדשה.
סגנונו האדריכלי של מבנה בית האופרה הושפע מהסגנון המצועצע של הרפובליקה הצרפתית השלישית וחזיתו עוצבה כשהיא דומה ל- Petit Palais ("הארמון הקטן" המשמש היום כמוזיאון לאמנות בפריס) אשר נבנה באותה השנה ממש בצרפת. עיצובו הפנימי כלל אולם ישיבה עיקרי בתוספת שני יציעי ישיבה עליונים. כל העיצוב והריהוט שבבית האופרה תוכננו על ידי אמן צרפתי ונשלחו אל וייטנאם מצרפת וזאת על מנת לספק לתושבי הקולוניה הצרפתיים את רמת התרבות, העיצוב וההידור לה היו רגילים.
תכניות לחוד ומציאות לחוד
בין שתי מלחמות העולם הופתעה עיריית סייגון לגלות כי למרות שהמבנה תוכנן כמקום בילוי למעמד הביניים המתפתח וגדל, קהל צרכני התרבות התמעט והלך וזאת לאור צמיחתם של מועדוני לילה ואולמות הריקודים בעיר אשר סיפקו אפשרויות בילוי נוספות. לאורך תקופה זו, זכה בית האופרה לארח הופעות רק לעיתים רחוקות מאחר והקונצרטים והאירועים הנוספים שאורגנו בו, לא תאמו את טעמו של הציבור.
בהתאם למאפייני הסגנון הצרפתי המקושט בו נבנה המבנה, חזיתו של התיאטרון הייתה מעוטרת בכתובות ובתבליטים רבים (בדומה לבית העירייה של סייגון הנמצא בקרבת מקום). את העלויות הגבוהות של ארגון ההופעות ותחזוקתו השוטפת של המבנה, התכוונה העירייה לפתור על ידי הפיכתו של התיאטרון לאולם קונצרטים, אך תכנית זו לא יצא מעולם לפועל. במקום זאת וכדי לתת מענה לטענות כי המבנה מצועצע מדי, הוסרו מחזית התיאטרון בשנת 1943 הקישוטים, התחריטים והפסלים וזאת כדי לשוות למבנה מראה צעיר ועכשווי יותר. אך עדנה זו אף היא הייתה קצרה מאחר ובשנת 1944 במהלך ההתקפות מהאוויר של בעלות הברית נגד הצבא היפני, נפגע המבנה והפעילויות בו הופסקו כליל.
שנות החמישים הסוערות
לאחר כניעת יפן בפני כוחות הברית, שבה השליטה הצרפתית לווייטנאם. מספר שנים לאחר מכן, בשנת 1954 נכנע הצבא הצרפתי לווייט מין במהלך הקרב הידוע בדיין ביין פו (Dien Bien Phu). במסגרת ועידת ז'נבה, גיבשו נציגי המדינות את הסכם קו הרוחב 17 אשר חילק את וייטנאם לשתי מדינות – צפון וייטנאם ודרומה. במסגרת הסכם זה, כל האזרחים שרצו לעזוב את צפון המדינה ולהגר לדרומה היו רשאים לעשות זאת. בעוד אופייה הקומוניסטי של צפון ווייטנאם התחזק, עשו את דרכן שיירות של מאות אלפי וייטנאמים קתולים לכיוון דרומה. באותה העת, שימש מבנה התיאטרון כמקלט זמני לאזרחים הצרפתים שנמלטו על נפשם מצפון המדינה.
בשנת 1955 שוחזר התיאטרון והוכרז כמקום מושבו של הממשל (The Lower House) של וייטנאם (אז כבר הייתה זו הרפובליקה של וייטנאם). ב-1965 הפכה מלחמת וייטנאם שהחלה כמה שנים קודם לכן, למאבק אדירים הכולל מצד אחד את צפון וייטנאם והוייטקונג ומהצד השני את הכוחות האמריקאים. עם סיומה של המלחמה ב-1975, השתלטה צפון וייטנאם על הדרום וסייגון, בירת דרום וייטנאם, נכבשה אף היא. לאחר מכן הבניין שב למטרתו המקורית שלשמה נבנה – תיאטרון, ואף הוכרז לבית האופרה הרשמי של העיר.
חושבים שכאן הסתיימו גלגוליו של המבנה?
טעות בידיכם… משנת 1996 ועד שנת 1998, לקראת חגיגות ה-300 לעיר סייגון, שופצה חזית המבנה מחדש וחלק מהקישוטים שהוסרו, הושבו למקומם. עלותו הכוללת של השיפוץ הגיעה ל-25 מיליארדי דונג וייטנאמי אך לפחות כיום, בימינו, זוכה בית האופרה של סייגון לכבוד המגיע לו: בשנת 2012 הוכתר רשמית ל- National Relic (מונומנט לאומי) והוא מהווה את אחת האטרקציות העיקריות של הו צ'י מין סיטי. הוא מארח מופעי תרבות, מופעי אקרובטיקה, הופעות מחול מודרני ואירועים ממשלתיים רשמיים.
מתי כדאי להגיע לשם?
כמו האטרקציות התיירותיות אחרות בווייטנאם, בית האופרה הופך לעמוס מאוד באזור ראש השנה הווייטנאמי (חג ה-Tet), החל בחודש פברואר. בזמן זה ואף בתקופות אחרות של השנה, שעות הערב הן הזמן הטוב ביותר להעריך את חזיתו המרהיבה ושטופת האורות של המבנה. מומלץ כמובן לפקוד את המקום גם לאחר חשיכה ולהתרשם מהבנין כאשר הוא מואר.
כמובן שניתן גם ליהנות מהופעה במקום אך יש לקחת בחשבון כי מופעים מסוימים דורשים הזמנת הכרטיסים פרק זמן ארוך מראש. הנה וידאו קצר בו ניתן לראות גם את האולם:
כשמגיעים למקום כדאי להמשיך משם בהליכה קצרה ולראות את בנין העירייה של הו צ'י מין סיטי, להצטלם ליד פסלו של אבי האומה אשר נתן לעיר את שמה, לעלות וללגום משהו בבר של מלון רקס (Rex) הסמוך אשר בשנים הקשות של מלחמת ווייטנאם, היה מקום מושבם של העיתונאים הזרים. לאחר מכן כדאי להמשיך לסיור בשוק הלילה של העיר, חוויה בפני עצמה.
ולסיום משהו אחר…
אחד המחזות הידועים אשר עלילתו מתרחשת בסייגון טרם הפיכתה להו צ'י מין סיטי הוא "מיס סייגון". המחזה עוסק בסיפור אהבתה של בחורה וייטנאמית צעירה (קים) לחייל אמריקאי (כריס) על רקע סיום מלחמת וייטנאם. החייל עוזב את סייגון עם הכוחות האמריקאים ומשאיר שם לא רק לב שבור, אלא גם ילד. ראיתי את ההצגה בחו"ל לפני שנים והיא העבירה בצורה נהדרת את האווירה בבירת הדרום בימים הקשים של תחילת 1975, הימים שלפני הכניעה ופינוי הכוחות של צבא ארה"ב.
זהו סיפור אנושי נוגע ללב וללא כל הפי אנד.
הנה הטריילר של ההצגה.
