כאוהד של מכבי תל אביב, תמיד היו לי סנטימנטים לבלגרד. טוב, למען הדיוק לא תמיד אלא רק משנת 1977. ערב אחד בחודש אפריל 1977 הדהימה מכבי תל אביב בבלגרד את מובילג'ירג'י וארזה לה הפסידה כבר פעמיים באותה עונה, כשניצחה אותה במאני טיים וזכתה בגביע אירופה לראשונה. הנאום שנשא רלף קליין בפני שחקני מכבי, נחשב לאחד הנאומים הגדולים בתולדות הספורט. כך אמר להם קליין לפני המשחק:
"כולם רוצים שתנצחו. מה זאת וארזה? עיר קטנה באיטליה, עם חנות סוודרים טובה. אבל אם אתם תנצחו הערב, אתם תהיו גיבורים של מדינה שלמה. אתם תזכרו את זה כל החיים שלכם".
"אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה" אמר טל ברודי אחרי הניצחון על צסק"א ולא ידע כי הוא בעצם חוזה את העתיד.
הרבה השתנה מאז אותו ערב קסום בבלגרד. בלגרד כבר אינה בירת יוגוסלביה שהספיקה מאז להתפרק. מלחמה קשה ואכזרית שטפה את כל יוגוסלביה והשאירה בה צלקות קשות אשר חלקן לא הגליד עד היום. בלגרד הפכה מבירת הרפובליקה של יוגוסלביה לבירת סרביה. מי שחשב שאחרי המלחמה יבוא השקט לאזור המיוסר הזה של הבלקן, טעה. ב-1999 פרץ המשבר בקוסובו בעקבותיו ספגו הסרבים 78 יום של הפצצות מסיביות של נאט"ו עד שמילושביץ הסכים להתקפל. ועוד לא הזכרתי מאות שנים של שלטון זר של האימפריות העותומנית מצד אחד והאוסטרו-הונגרית מצד שני, אם נלך להיסטוריה הרחוקה יותר.
העובדה שבלגרד יושבת בדיוק בנקודת המפגש של שני נהרות, הסאווה והדנובה, הפכה את השליטה בעיר למשאת נפשן של שתי האימפריות האלו שבמשך שנים נלחמו ביניהן, ועוד קודם לכן על ידי הרומאים והביזנטים. אם נוסיף לכך את העובדה שבלגרד נמצאת באמצע הדרך בין בודפשט לאתונה מצד אחד, ובין זאגרב לאיסטנבול מצד שני, נבין טוב יותר את חשיבות השליטה בעיר. תחנת הרכבת בבלגרד הייתה כמובן גם חלק מקו האוריינט אקספרס הידוע.
עם קשה עורף הוא העם הסרבי. במשך כל השנים בהם נשלטה המדינה על ידי האימפריות הזרות, לא פסקו שם המרידות וההתקוממויות. כל מרידה שפרצה שם, העמידה גיבור לאומי חדש. הגדול מכולם הוא כמובן ג'ורג' השחור שעמד בראש המרד הגדול שפרץ בשנת 1804 ומייסד משפחת המלוכה.
ב-28 ביוני 1914, התנקש בחור סרבי צעיר בשם גברילו פרינציפ ביורש העצר האוסטרו-הונגרי, הנסיך פרנץ פרדיננד ובכך הביא לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.
עד כמה הסרבים אינם מוכנים לקבל שלטון זר, למדו על בשרם גם הגרמנים. כאשר חתם המלך פטר השני על הסכם הכניעה המביש לגרמניה הנאצית, פרצה בסרביה הפיכה אשר אילצה את המלך להימלט מהמדינה. כוחותיו של היטלר שפלשו לסרביה (אז כבר חלק ממלכת יוגוסלביה), הקיזו שם דם רב. בסופו של דבר הייתה תנועת ההתקוממות היוגוסלבית בראשות טיטו, תנועת ההתנגדות היחידה שהוציאה את הגרמנים מהמדינה ללא עזרה של הצבא האדום מצד אחד וללא תמיכת בנות הברית מצד שני. עובדה זו, הייתה מקור כוחו של טיטו בשנים שלאחר המלחמה בזמן העימותים הבלתי פוסקים שלו עם סטאלין שניסה להפוך את יוגוסלביה למדינת חסות של ברית המועצות.
שמה של העיר הוענק לה כבר במאה ה- 9 ומשמעותו: המצודה הלבנה. ואכן, במקום מפגש הנהרות ישנה מצודה עתיקה גדולה ומרשימה, ששרידיה מהתקופה העות'מאנית. המצודה הייתה חזקה ומבוצרת, עד כדי כך שבתקופת הכיבוש העות'מאני, במאות ה- 15 וה- 16, כשכל אזור הבלקן נכבש, היא הצליחה להדוף מעליה את האויבים פעם אחר פעם. לבסוף, בשנת 1521, כ- 70 שנה לאחר כיבוש קונסטנטינופול (איסטנבול), היא נכבשה והפכה למעוז טורקי. לימים, הטורקים התקשו מאוד לוותר על המצודה. למרות שכבר בתחילת המאה ה- 19 קיבלה סרביה אוטונומיה, ובשנת 1842 עצמאות, המצודה הלבנה נותרה בשליטת חיל מצב עות'מאני עד ל- 1867.
יש בסרביה גם הרבה היסטוריה יהודית. בבלגרד, על גדות נהר הסאווה הוקם מחנה הריכוז "סיימישטה" לשם פונו יהודי בלגרד בזמן המלחמה ושם חוסלו כ-8,000 מהם. רק באמצע שנות ה-90 הוקמה במקום, ממש על גדות הנהר, אנדרטה לזכר הנרצחים.
שמו של מחנה הריכוז וההשמדה סיימישטה, נקשר גם לאחת מהפרשיות העגומות בתולדות ההעפלה לארץ ישראל, פרשיית "קלאדובו – שאבאץ".
מדובר על 1,100 איש אשר רובם יוצאי גרמניה ואוסטריה, שיצאו בחודש דצמבר 1939 בדרכם לארץ ישראל, רגע לפני סגירת שערי אירופה. רק חלק קטן מהם זכה להגיע לארץ המובטחת. שורה של תקלות אשר את חלקן ניתן לייחס לכוח עליון ואת חלקן האחר לתכנון שגוי ולקוי, מנע את הגעת 3 הספינות עליהן היו, ליעדן. רוב חברי הקבוצה הושמדו במחנה סיימישטה. על כל הסיפור העצוב הזה ניתן לקרוא בספר "שני נסיכים ומלכה" מאת שמואל דוד.
סבו וסבתו של הרצל, חיו בשכונת זמון בבלגרד. הרב יהודה אלקלעי, מהדמויות הבולטות בין מבשרי הציונות, חי 49 שנים בבלגרד ושימש כרבה של הקהילה היהודית. הבנין ששימש כבית הכנסת של הקהילה, משמש היום כמסעדה בה נמכרים מאכלים אשר אין להם כל סיכוי לקבל הכשר בד"צ…
ההיסטוריה היהודית בסרביה אינה נחלתה של בלגרד בלבד. 90 ק"מ צפונה לבלגרד, שוכנת העיר השנייה בגודלה בסרביה, בירת חבל וויוודינה, נובי סאד. גם בנובי סאד הייתה קהילה יהודית גדולה לפני המלחמה, כ-5,000 איש. מלחמת העולם השנייה חיסלה כמעט לחלוטין גם את הקהילה הזו. בינואר 1942 הובילו הפשיסטים ההונגרים למעלה מ-1,200 איש אל גדות הדנובה, מהם למעלה מ-800 יהודים, הוציאו אותם להורג ואת הגופות השליכו לנהר הקפוא. אנדרטת המשפחה הנצבת היום על גדות הדנובה, היא עדות אילמת לזוועה שהתרחשה שם. לאחר הטבח הזה גורשו היהודים לאושוויץ כאשר בין המגורשים היה גם אביו של טומי לפיד ז"ל, יליד נובי סאד.
אבל סרביה זו לא רק היסטוריה. יש בה נופים מדהימים, תרבות אוטנטית ובעיקר אנשים יפים שגם הטראומות הקשות שחוו, לא דכאו את שמחת החיים שלהם.
בלגרד היא עיר אוניברסיטאית, וכמו כל עיר כזו בעולם יש בה צעירים רבים התורמים לסצנת חיי הלילה של העיר. יודעי דבר טוענים כי בלגרד היא העיר התוססת ביותר מבין כל מדינות הגוש המזרחי.
האזור הבוהמי של בלגרד נקרא רובע סקאדרליה (Skadarlija). מקום זה היה בעבר שכונתם של סופרים ומשוררים רבים ומכאן שמו – הרובע הבוהמי. היום שוכנות ברחוב מסעדות וטברנות רבות אשר בכל ערב מנגנים בהם הרכבים שונים. סבוב ברובע סקאדרלייה בשעות הערב, הוא חגיגה אמיתית.
הרחוב הראשי של בלגרד הוא המדרחוב: רחוב קנז מיכאילובה. גם לאורך המדרחוב פזורים פאבים ובתי קפה רבים ובסופי השבוע, בעיקר כאשר מזג האוויר נאה, עומדים נגני רחוב בכל פינה. ניתן לשמוע כאן כמעט כל רפרטואר אפשרי: מוסיקה צוענית, ג'אז, רוק, קלאסיקה ועוד. כל אחד יכול לשמוע במדרחוב את הז'אנר המוסיקלי החביב עליו.
המדרחוב מתחיל בכיכר המרכזית של העיר הנקראת כיכר הרפובליקה. תושבי בלגרד מכנים את המקום כיכר הסוס וזאת בגלל פיסלו של מיכאילו אוברנוביץ' הנמצא בכיכר. אוברנוביץ' היה זה שבסופו של דבר שיחרר את סרביה משלטון הטורקים.
הפסל האיטלקי אנריקו פאצי פיסל את דמותו של מיכאילו רכוב על סוסו בשנת 1882 כאות הוקרה על הישגו – הוצאת הטורקים מסרביה ושחרור 7 ערים סרביות משלטונם. שמות הערים ששחרר אוברנוביץ' חקוקות על השלטים שעל בסיס האנדרטה ודמותו של מיכאילו אוברנוביץ' מורה באצבע לטורקים לכוון קונסטנטינופול כי עליהם לעזוב.
ב-1979 הוכרזה האנדרטה על ידי ממשלת סרביה כאתר בעל חשיבות תרבותית עליונה.
כיכר הרפובליקה משמשת כנקודת מפגש לצעירים רבים. בימים מסוימים יוצאים מהכיכר סיורים מודרכים (בחינם) מטעם עריית בלגרד ותמיד כדאי להצטרף לסיורים אלו.
הבניין המרשים מאחורי פסלו של אוברנוביץ' הוא המוזיאון הלאומי של סרביה וממש מעבר לכביש עומד התאטרון הלאומי. מדובר בשני בניינים מרשימים במיוחד.
לא רחוק מהמדרחוב, בכיכר טרזיה, נמצא מלון מוסקבה. מלון מוסקבה הוא המלון הידוע והנחשב ביותר בבלגרד, למרות שעד לאחרונה היה מדורג רק ברמת 4 כוכבים.
הליך הבנייה של המלון שנבנה בסיוע כספי של הרוסים, החל בשנת 1905 והוא נפתח בטקס מפואר במיוחד בשנת 1908. המלון ממוקם בכיכר המרכזית של בלגרד, כיכר טרזיה.
זהו המלון היחיד בבלגרד שאין בו חדר מספר 13.
לאחר הפלישה הגרמנית בשנת 1941, מיקם הגסטפו הנאצי את המטה שלו בבניין מלון מוסקבה. המלון היה אחד המקומות האחרונים ששוחררו בבלגרד באוקטובר 1944.
בשנים האחרונות הביעו מספר רשתות בינלאומיות את רצונן לרכוש את המלון: הילטון, ריץ, מריוט ועוד, אחד בסופו של דבר הליך הרכישה לא יצא אל הפועל והמלון נשאר עצמאי.
אורחים מפורסמים שהתאכסנו במלון במהלך השנים: אלברט איינשטיין, קארל לואיס, גארי קספרוב, רוברט דה-נירו, קירק דאגלס, יאסר ערפאת, ריצ'ארד ניקסון, אינדירה גנדי, פאבארוטי, ריי צ'ארלס, אורסון ווילס, ג'ק ניקולסון, מועמאר קדאפי ועוד רבים אחרים.
בחזית מלון מוסקבה נמצא בית קפה וקונדיטוריה אשר העוגות הנמכרות שם, נחשבות לטובות ביותר בבלגרד.
במרחק של 3 דקות הליכה ממלון מוסקבה נמצא בנין הפרלמנט של סרביה. זהו מבנה מרשים ביותר עם היסטוריה מעניינת.
הבניין הוקם ביוזמתו של המלך פטר הראשון. התכנית הראשונה להקמת הבניין הייתה של האדריכל קונסטנטין יובאנוביץ' שהגיש אותה בשנת 1891. לאחר מכן שונתה התכנית מכיוון שהחוקה החדשה דרשה שני בתי מחוקקים ולא אחד, כך שהאדריכל ג'ון אילקיץ' עשה את השינויים הנדרשים (1901) תוך שהוא משתדל לא לסטות יותר מדי התכנית המקורית.
בטקס מכובד שנערך בשנת 1907 במעמד בני משפחת המלוכה ואח"מים רבים אחרים, הניח המלך פטר הראשון את אבן הפינה לבניין. הבנייה הופסקה מספר פעמים עקב מלחמות הבלקן בשנים 1912-1913, לאחר מכן עקב מלחמת העולם הראשונה ובהמשך עקב המיתון הגדול בשנת 1929. בניית הבניין הסתיימה רק בשנת 1936 והישיבה הראשונה שם נערכה ב-20 באוקטובר של אותה שנה בנוכחות יורש העצר פטר השני.
בשנת 1918 הוקמה לראשונה ממלכת הסלאבים הדרומיים הלא היא יוגוסלביה שכללה אז את סרביה, קרואטיה וסלובניה, ולכן שוב היה צורך לשנות את התכניות של הבניין ולהתאימו למצב החדש. מכיוון שהאדריכל ג'ון אילקיץ' החל לעולמו בשנת 1917, מי שהיה אחראי לשינויים אלו הוא בנו של אילקיץ'.
עבודות הקישוט של פנים הבניין נמשכו שנתיים נוספות, עד 1938. מי שהיה אחראי על פרויקט זה היה האדריכל הרוסי ניקולאי קרסנוב.
בשנת 1939 הוצב בחזית הבניין פסלו של תומא רוסאנדיץ' (1878-1958) "משחקם של הסוסים השחורים".
לאחר הפלישה הגרמנית בשנת 1941, ישב בבניין הפיקוד העליון הגרמני שהיה אחראי על כל דרום אירופה.
הבניין נפגע בהפגנות שהיו בבלגרד באוקטובר 2000 אך לאחר מכן תוקנו הנזקים.
כיום ניתן לראות את תמונת הבניין על השטר של 5000 דינרים סרביים.
כמעט מכל מקום בו תהיו בבלגרד, ניתן לראות את הכנסייה על שמו של סאווה הקדוש. סאווה נחשב לאחת הדמויות החשובות ביותר בהיסטוריה הסרבית והוא קדוש נערץ על ידי הכנסייה האורתודוקסית הסרבית, כמייסדה. הוא הקדוש והפטרון של בתי ספר וגנים סרבים.
הכנסייה ההולכת ונבנית בבלגרד מוקדשת לו. היא ממוקמת במקום שבו הטורקים העות'מאניים שרפו את שרידי גופתו במאה ה-16, וזאת בעקבות המרד של הסרבים. זו הכנסייה השנייה בגודלה היום בנצרות המזרחית (הגדולה ביותר היא כמובן במוסקבה).
אף ביקור בבלגרד לא יהיה מושלם ללא סיור בפארק קלימגדן שם נמצאת המצודה אותה הזכרתי בתחילת הכתבה. זהו לדעתי המקום היפה ביותר בבלגרד ממנו ניתן לתצפת על נקודת החיבור של שני הנהרות – הסאווה והדנובה. כמו כן ניצבים בפארק שני פסליו הידועים של האמן איוון משטרוביץ: פסל ויקטור ופסל מריאן.
פסלו של ויקטור אשר נועד לסמל את הניצחונות הסרביים במלחמות הבלקן, מציג גבר ערום אשר בידו האחת אוחז בחרב ובידו השנייה בז. התכנית הראשונה הייתה להציבו בכיכר טרזיה אשר במרכז העיר אך אז נשמעו קולות שמרניים במיוחד אשר התנגדו לכך. בסופו של דבר סוכם כי הפסל יוצב בפארק קלימגדן על עמוד גבוה כך שהעירום יבלוט כמה שפחות…
שני הפסלים האלו בהחלט שווים פוסט נפרד…
בימי הקיץ נערכות בפארק הרבה מאוד הופעות של מוסיקה ופרושים שם דוכנים לרוב לממכר מזכרות, מזון ובירה.
מכיוון שסרביה הייתה נתונה לכיבושים זרים, הושפע המטבח הסרבי מהמטבח של כל אחת מהמדינות ששלטו שם. כך ניתן למצוא בסרביה את השוארמה המוכרת לנו ואת הבורק הטורקי זכר לתקופת השלטון העותומני, את השניצלים האוסטריים שהביאה לשם האימפריה האוסטרו הונגרית וכמובן את המאכלים האופייניים למדינות הבלקן כמו עלי הגפן ושאר הממולאים ואת הגולש הונגרי.
אחד המאכלים היותר נפוצים בסרביה הוא הקבב המכונה צ'וואפי. טעים וזול, כמו כל המאכלים בבלגרד.
אחד המקומות הידועים בבלגרד נמצא ברחוב המלך פטר והוא הקאפאנה הידועה בשם "?"
הקאפאנה הוא מוסד שהיה נפוץ עוד בימי הטורקים. מדובר במקום שהוא שילוב של בית קפה עם בית מרזח (אם תרצו – סוג של טברנה אך בלי לשבור צלחות…) בו נהגו להיפגש גברים בלבד בדרך כלל בסיומו של יום העבודה. הקאפאנה שמול הקתדרלה עברה הבה גלגולים ובסוף המאה ה-19 נמכרה לבעלים חדשים שהחליט לשנות את שמה ולקרוא למקום The Cathedral Kafana עקב מיקומה הסמוך לקתדרלה. אנשי הדת בקתדרלה לא אהבו את הרעיון וחשבו שאין זה מכובד לקשור מקום בילוי שבעינהם נראה מפוקפק, עם מוסד מכובד כמו הקתדרלה. הם ביקשו מבעל המקום שישנה את שמה של הקאפאנה והוא נענה להם בחיוב. מכיוון שלא ידע באיזה שם לבחור, הוא נתן למקום את השם הזמני "?". חלפו השנים, שם אחר עדיין לא נבחר ועד עצם היום הזה המקום נקרא הקאפאנה עם סימן השאלה.
על חיי הלילה ואפשרויות הבילוי בבלגרד, בסרטון היוטיוב הזה:
בילוי נעים!
