אולם הספורט הגדול בסנטיאגו בירת צ’ילה, כבר היה מלא. האולם שתוכנן להכיל כ-6,000 צופים באירועי ספורט ותרבות, הפך בימים הראשונים שלאחר ההפיכה למקום כליאה צפוף. אלפי גברים ונשים נדחסו על הטריבונות שסביב הזירה המרכזית, שקטים ומפוחדים. היה זה בספטמבר 1973, ימים אחדים לאחר ההפיכה הצבאית במדינה. במקום שנועד לאירועי ספורט, לכינוסים המוניים ולהופעות, ריכז המשטר החדש את מתנגדיו לרוב ללא כתב אישום, ולעיתים מבלי שנאמר להם כלל מדוע נעצרו.
בין העצורים היה גם זמר אחד, מוכר בכל רחבי המדינה. הוא לא היה מנהיג פוליטי ואף לא לוחם מחתרת, רק מוסיקאי ששר וניגן על גיטרה. שיריו דיברו על האדם העובד, על חיי היומיום, ועל תקווה לשלום ולאחווה בין בני אדם ובין עמים. אך דווקא הדברים הפשוטים והאנושיים הללו הפכו אותו בעיני המשטר החדש, למסוכן.
מהכפר אל הבמה
ויקטור חארה נולד בשנת 1932 בכפר קטן במרכז צ'ילה, למשפחה של איכרים עניים. אביו עבד בעבודות מזדמנות ואמו אמנדה, שרה שירי עם בזמן שעבדה בשדות. ממנה למד לראשונה את כוחה של המוסיקה: לא כבידור, אלא כמשהו שמלווה את החיים עצמם. כאשר אביו עזב את הבית והאם נאלצה לפרנס לבדה את המשפחה, השירים שלה הפכו עבור הילד לא רק למקור נחמה, אלא גם לתקווה ולשפה שדרכה למד להבין את העולם.
לאחר מות האם עבר חארה לסנטיאגו, עיר גדולה, זרה, ולעיתים גם אכזרית. הוא ניסה את דרכו בסמינר כנסייתי, אולי מתוך חיפוש אחר מסגרת ומשמעות, אך ויתר. בסופו של דבר מצא את מקומו דווקא בתיאטרון. הלימודים באוניברסיטה, עבודתו כשחקן וכבמאי, והחיבור לאמנות הבמה עיצבו את אישיותו ואת דרכו האמנותית. גם כשהפך לדמות מוכרת, הוא מעולם לא ראה עצמו "זמר" במובן המקובל: הבמה הייתה עבורו מקום לשאת בו קול ולא מקום שממנו תבוא התהילה.
השיר החדש והחברה שנחשפה דרכו
בשנות השישים הצטרף חארה לזרם תרבותי חדש ששטף את אמריקה הלטינית: "Nueva Canción Chilena": השיר הצ'יליאני החדש. זו לא הייתה רק תנועה מוסיקלית, אלא אמירה חברתית ברורה.
אמנים רבים חזרו לכלים מסורתיים וללחנים עממיים, אך המילים דיברו על עוול, על עוני, על עובדים נטולי זכויות ועל תקווה גדולה לשינוי. יחד עם יוצרים כמו ויולטה פארה (Violeta Parra), הפך ויקטור חארה לאחד הקולות המזוהים ביותר עם התנועה. פארה הלכה לעולמה בשנת 1967 וחארה היה זה שנשא מאז את הלפיד. שיריו לא נכתבו כדי להפוך ללהיטים, אלא כדי לגעת באלו שהאזינו לו.
Creative Commons license
כדי להבין מדוע המוסיקה הזו נתפסה כאיום, צריך לזכור את הרקע: צ'ילה של אותם ימים הייתה דמוקרטיה ותיקה יחסית, אך החברה הצ'יליאנית היתה שסועה, מפולגת ושרויה במחלוקת חריפה. בראש המדינה עמד אז סלבדור איינדה, נשיא שנבחר בבחירות דמוקרטיות וניסה להוביל שינוי חברתי וכלכלי רחב. מדיניותו כללה רפורמות בתחום הבריאות והחינוך, חיזוק זכויות העובדים, והלאמת משאבים מרכזיים ובראשם תעשיית הנחושת. בעיני תומכיו צעדים אלה סימלו תקווה לחברה צודקת יותר, אך בעיני מתנגדיו הם עוררו חשש עמוק ותחושת איום על הסדר הקיים. הפערים החברתיים בצ'ילה היו אז חדים והמאבק בין שמאל לימין חרג מזמן מגבולות הפרלמנט. גם עולם התרבות הפך אז לזירת מאבק. שיר עם פשוט המושר בליווי גיטרה, עלול היה להיתפס כפרובוקציה ואף כקריאה לשינוי סדרי עולם.
בין מוסיקה לפוליטיקה
ככל שהמוסיקה של חארה התפשטה, כך גבר החיבור בינו לבין הפוליטיקה. חארה היה חבר במפלגה הקומוניסטית ותמך בגלוי בחזון הסוציאליסטי ובממשלת איינדה, אך שיריו לא נשאו סיסמאות פוליטיות אלא סיפורים אנושיים, ודווקא בכך היה טמון כוחם. הוא לא עסק בתעמולה, לא כתב סיסמאות ולא קרא להפיכה. ויקטור חארה כתב על בני אדם: על זוג צעיר, על פועל, על אישה שמחכה לבעלה ועל חיי היומיום של האנשים הפשוטים. אולי דווקא משום כך הפכו שיריו למסוכנים כל כך בעיני מתנגדיו. הם לא ביקשו לשכנע, הם גרמו להזדהות.
בעקבות מהלכיו של איינדה הלכו חילוקי הדעות בחברה הצ’יליאנית והעמיקו, השיח נעשה אלים יותר, והאמון במוסדות המדינה התערער. בתוך המציאות הזו המשיך חארה לשיר, לא כפרובוקציה אלא כשליחות.
ב-11 בספטמבר 1973 הוביל הגנרל אוגוסטו פינושה הפיכה צבאית שהפילה את ממשלת איינדה. לא הייתה זו רק החלפת שלטון, אלא ניסיון למחוק תקופה שלמה, רעיונות ואנשים. אלפי אזרחים נעצרו, עונו ונעלמו: מוסיקאים, מורים, סטודנטים ופועלים. אולם הספורט הלאומי בסנטיאגו הפך בן לילה ממקום של שמחה למתקן כליאה מאולתר. לשם הובא גם ויקטור חארה.
החיילים זיהו אותו מיד. הם ידעו מי הוא ומה הוא מייצג. חארה הוכה באכזריות ולפי עדויות של ניצולים, החיילים שברו את ידיו. גם אז, כך העידו, המשיך לשיר. מילותיו האחרונות לא היו קריאה לנקמה, אלא תיעוד: מבט מפוכח על מדינה שאיבדה את עצמה, ניסיון אמיץ להשאיר קול בעולם שהעדיף שתיקה.
ב־16 בספטמבר 1973 נרצח ויקטור חארה. גופתו נמצאה בשולי העיר, מחוררת ב-44 קליעים.
Creative Commons license
ויקטור חארה לא היה היחיד. אמנים, מוסיקאים ואנשי תרבות רבים נכלאו, הושתקו או נאלצו לצאת לגלות לאחר ההפיכה. אך הוא היה הקול הבולט ביותר שנרצח, ולכן הפך לסמל של תרבות שדוכאה בכוח.
אחרי השתיקה
מותו של חארה נועד לשמש אזהרה לאמנים, לאינטלקטואלים ולכל מי שחשב להרים קול. אך האזהרה הזו לא פעלה כפי שקיוו יוזמיה. חארה הפך מדמות מוכרת בצ'ילה לסמל אוניברסלי: דוגמה לאופן שבו תרבות חופשית נתפסת כאיום על שלטון כוחני.
במשך שנים נאסרו שיריו להשמעה, תקליטיו הוחרמו וחומרי תרבות וספרים שנחשבו "מסוכנים" הושמדו. אך המוסיקה שלו לא נעלמה, היא רק יצאה לגלות. אמנים גולים לקחו איתם את שיריו לאירופה, לארצות הברית ולמדינות אמריקה הלטינית, שם הפך ויקטור חארה לקולו של המצפון, כזה שחוצה שפות וגבולות. בין מבצעי שיריו של חארה ניתן למנות את ברוס ספרינגסטין, ג’ואן באאז, U2, מרסדס סוסה ולהקות צ'יליאניות גולות כמו Inti-Illimani. כל אלו הפכו את שיריו להוכחה לכך שקול שנדם באלימות יכול להישמע חזק יותר דווקא מרחוק.
רק לאחר נפילת הדיקטטורה החלה צ'ילה להתמודד בגלוי עם עברה. משטרו של אוגוסטו פינושה, ששלט במדינה מאז ההפיכה ב-1973, הסתיים רשמית בשנת 1990 לאחר שמשאל עם שנערך ב-1988 סלל את הדרך לחזרה לשלטון דמוקרטי. עם קריסת הפחד החלו להיפתח חקירות, נאספו עדויות, והאמת סביב מותו של ויקטור חארה החלה לצוף באיטיות אל פני השטח.
אחד הסמלים החזקים ביותר לתהליך הזה הוא אולם הספורט עצמו. המקום שבו הוחזק ויקטור חארה בימי ההפיכה, ושבו מצא את מותו, המשיך לפעול שנים רבות תחת שמו הישן -Estadio Chile. רק בשנת 2003 שלושה עשורים לאחר הרצח, הוחלט לקרוא למקום על שמו. זה היה רגע סמלי אך טעון: אותו מרחב שבו ניסו להשפיל ולהשתיק את קולו של חארה, הפך לאתר זיכרון הנושא את שמו. לא מחיקה של העבר, אלא הכרה בו והודאה מאוחרת בכך שהאולם הגדול לא היה רק זירת ספורט, אלא גם זירת פשע. אלפי נרצחים ונעדרים, ועשרות אלפי עצורים ומעונים: זהו המחיר האנושי מאחורי השנים שבהן שלטה בצ'ילה הדיקטטורה.
כיום Estadio Víctor Jara עדיין עומד בלב סנטיאגו ופתוח לציבור, אך הוא כבר איננו אצטדיון ספורט פעיל במובן המוכר. במקום לשמש לאירועי ספורט ולהמונים, הוא פועל בעיקר כאתר זיכרון, תרבות וזכויות אדם. מתקיימים בו סיורים מודרכים, תערוכות ואירועי אמנות בקנה מידה מצומצם, והוא נושא בין קירותיו זיכרון היסטורי שאי אפשר להתעלם ממנו. זהו מקום ששינה ייעוד: ממבנה שנועד לבידור קהל, למרחב של שקט, התבוננות ודיאלוג.
Creative Commons license
סיפורו של ויקטור חארה לא היה חריג בנוף של דרום אמריקה באותן שנים. אמנים רבים מצאו את עצמם בעימות ישיר עם משטרים צבאיים שראו בתרבות איום. אחת הדמויות הבולטות היא מרסדס סוסה מארגנטינה – קול אדיר של אותה תנועת Nueva Canción: גם היא הוחרמה, נעצרה ונאלצה לצאת לגלות. ההבדל בין השניים אינו בעוצמת הקול אלא בגורל: חארה נשאר בצ'ילה ונרצח, סוסה שרדה, חזרה לארגנטינה לאחר נפילת הדיקטטורה והמשיכה לשיר. שני הסיפורים יחד משרטטים את קשת האפשרויות של אמנות מול כוח: שתיקה כפויה, גלות, או מוות.
לא רק מוסיקה
הקשר בין הפוליטיקה, האלימות והתרבות בצ'ילה של אותם ימים בא לידי ביטוי עמוק גם בספרות. הסופרת איזבל איינדה הייתה קרובת משפחתו של הנשיא המודח סלבדור איינדה: הוא היה בן דוד של אביה וההפיכה הצבאית של 1973 לא רק הביאה לקץ שלטונו, אלא גם שינתה את מסלול חייה. לאחר קריסת הדמוקרטיה נאלצה איזבל איינדה לצאת לגלות ושם כתבה את הרומן "בית הרוחות". הספר שנראה במבט ראשון כסאגה משפחתית רוויית זיכרונות, אהבות וסכסוכים, הוא למעשה אלגוריה רחבה על צ'ילה עצמה: מדינה שנקרעת בין מסורת לקִדמה, בין תקווה לאלימות, ובין קול חופשי לשתיקה כפויה. כמו שיריו של ויקטור חארה, גם כתיבתה של איינדה אינה עוסקת ישירות במנהיגים ובאירועים, אלא באנשים הקטנים שנלכדים בתוכם. כך הפך "בית הרוחות" לא רק לרומן חשוב, אלא לעדות תרבותית על מה שקורה לחברה כאשר הכוח מבקש לכופף את הדמוקרטיה.
הקול שנשאר
ויקטור חארה לא זכה לראות את ההכרה הזו. אך במובן עמוק יותר, הוא ניצח. גם שנים רבות לאחר מותו, שיריו עדיין מושמעים, שמו עדיין נישא, וסיפורו עדיין מעורר אי נוחות אצל מי שהיו מעדיפים שההיסטוריה תראה מעט שונה. הוא מזכיר לנו שמוסיקה אינה רק פסקול של החיים, לפעמים היא גם עדות ולעיתים היא יכולה להיות גם כתב אישום.
רק עשרות שנים לאחר הרצח החלה המערכת המשפטית להשלים את מה שההיסטוריה סירבה לשכוח. בשנת 2018, הורשעו בצ'ילה קצינים לשעבר ברצח ויקטור חארה ונשלחו לשנות מאסר ממושכות. זו הייתה תזכורת לכך שגם קולות שניסו להשתיקם בכוח, אינם חדלים לדרוש דין וחשבון.
Manifesto
מבין שיריו הרבים של ויקטור חארה, בחרתי לצורך הפוסט את Manifesto.
השיר נכתב בשנת 1973, זמן קצר לפני ההפיכה הצבאית ולפני מותו של ויקטור חארה, וכיום הוא נקרא לא אחת כמעין צוואה אמנותית. זהו שיר שבו חארה מבהיר בפשטות מדוע הוא שר: לא כדי לבלוט, אלא מפני שהשיר נובע מתוכו. הגיטרה שבידיו לא סימלה יוקרה או מעמד: היא הייתה כלי פשוט, שנועד ללוות את חייהם של אנשים רגילים. בדומה לפיט סיגר, גם ויקטור חארה ראה בה כלי שמערער אידיאולוגיות לא בכוח הזרוע, אלא בכוחה של המוסיקה. בעיניו, הקול האישי אינו העיקר: העיקר הוא היכולת לשאת בשיר את כאבם, חלומותיהם ותקוותיהם של מי שאין להם במה.
ב-Manifiesto משרטט חארה תפיסת עולם צנועה אך נחושה: תפקידו של האמן אינו להוביל את ההמון, אלא ללכת לצדו, ולהזכיר שבימים של פחד ואלימות, עצם השירה היא כבר עמדה מוסרית.
כשחושבים על ויקטור חארה, קשה לראות בו רק סיפור מן העבר. האולם בסנטיאגו, השירים, והשתיקה שכפתה הדיקטטורה, כולם מזכירים עד כמה הגבול בין דמוקרטיה לחושך יכול להיות דק ושברירי. חארה לא ביקש להיות סמל ולא ניסה לשנות את העולם בכוח: הוא רק שר בכנות על בני אדם. אולי משום כך סיפורו ממשיך להדהד גם היום. מוסיקה כזו אינה נעלמת עם מי ששר אותה: היא נשארת, שואלת שאלות, ולעיתים גם מחייבת אותנו להביט מחדש על העולם שבו אנו חיים.
