גודזילה בקאבוקיצ'ו: כשהזיכרון מביט מלמעלה

רובע שינג'וקו (Shinjuku) הוא אחד המרכזים הדינמיים והמרתקים של טוקיו, מקום שבו נפגשים יחד עסקים, ממשל, קניות וחיי לילה. כאן פועלת תחנת הרכבת העמוסה ביותר בעולם, וכאן מתנשאים גורדי שחקים מודרניים לצד רחובות צפופים ורועשים.

בתוך שינג’וקו נמצא קאבוקיצ’ו (Kabukicho), אזור בילויים המשתרע על פני כמה רחובות צפופים בלבד, אך מרגיש גדול בהרבה ממידותיו. שלטי הניאון הרבים, המועדונים, הבארים ובתי הקולנוע, יוצרים כאן עולם שלם שבו היום והלילה מתערבבים זה בזה, בעיר שכמעט אינה נרדמת.

שם, בלב קאבוקיצ'ו, כאשר מרימים את הראש מעל ההמולה האינסופית, לפתע היא מופיעה: לא שלט פרסומת, ולא עוד בניין, אלא מפלצת בעלת ראש ענק, אפורה, עם עיניים בוהקות ושיניים חשופות, מציצה מעל הגגות כאילו העיר כולה היא רק תפאורה עבורה: גודזילה (Godzilla).

לרגע נדמה כי מדובר בגימיק תיירותי, עוד אטרקציה בתוך אחת הערים המסחררות בעולם. אך עבור היפנים גודזילה היא הרבה יותר מזה: מדובר בזיכרון וסיפור שיפן מספרת לעצמה כבר למעלה מ-80 שנה.

בין מפלצת לזיכרון

גודזילה נולדה בשנת 1954, בסרט הראשון של חברת טוהו (Toho) שנשא את השם "גודזילה". לכאורה היה זה עוד סרט מפלצות. בפועל, משהו אחר לגמרי. פחות מעשור חלף מאז הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי, והזיכרון עדיין היה חי ומוחשי. יפן של אותם ימים ניסתה לקום מתוך החורבן הנורא, הפיזי והנפשי גם יחד.

ובתוך המציאות הזו הופיעה גודזילה: יצור קדום שמתעורר בעקבות ניסויים גרעיניים, סופג קרינה – והיא זו שמעניקה לו את ממדיו האדירים ואת כוח ההרס שלו. לא קשה לראות כאן את ההקשר. גודזילה אינה רק מפלצת, היא ביטוי לפחד עמוק יותר, לפגישה בין האדם לבין הכוח שיצר ואיבד עליו שליטה.

במובן הזה, גודזילה משתלבת במסורת רחבה של סיפורים על היבריס, על הרגע שבו האדם חוצה גבול והעולם משיב לו מכה. יש כאן הד רחוק לאגדות עתיקות, ואפילו לאותה דמות של שוליית הקוסם, שמפעיל כוחות שאינו מבין אותם עד תום. אלא שביפן של אמצע המאה ה-20, לא היה זה משל אלא מציאות חיה.

ספינת דיג שהפכה לסמל

תקרית "לאקי דרגון 5" (ביפנית-Daigo Fukuryu Maru) היא אחד האירועים החשובים להבנת הרקע שבו נולדה גודזילה.

בשנת 1954, אותה שנה שבה עלה הסרט לאקרנים, התרחש אירוע שטלטל את יפן והעניק לסיפור ממד נוסף ומצמרר של מציאות. ספינת הדיג היפנית הפליגה באזור האוקיינוס השקט, סמוך לאיי מרשל, מבלי לדעת שהיא נמצאת בקרבת ניסוי גרעיני אמריקאי. עוצמת הפיצוץ הייתה גבוהה בהרבה מהמתוכנן, וענן של אבק רדיואקטיבי התפשט למרחקים עצומים. אנשי הצוות הבחינו בחומר לבן שירד מהשמיים כמו אפר דק, ונחשפו אליו מבלי להבין את הסכנה. בתוך זמן קצר החלו לסבול מתסמיני קרינה קשים, ואחד מהם – אייקיצ'י קובויאמה (Aikichi Kuboyama), אף מת מפגיעתו. האירוע עורר זעזוע עמוק ביפן, שהבינה כי האיום הגרעיני לא שייך רק לעבר של הירושימה ונגסאקי, אלא ממשיך לרחף גם מעל ההווה. בתוך מציאות כזו, גודזילה לא הייתה רק זיכרון, אלא ביטוי חי לפחד שעדיין לא חלף. ושמה של הספינה – "דרקון המזל החמישי", שם שנשא הבטחה של ברכה והגנה, נשמע בדיעבד כמו אירוניה כואבת.

הספינה עצמה ניצבת היום באולם תצוגה ייעודי בטוקיו, לא כשריד ימי אלא כזיכרון שאי אפשר להניחו בצד.

הרבה יותר מסרט אחד

מאז הופעתה הראשונה נוצרו עשרות סרטים בכיכובה של גודזילה – למעלה משלושים סרטים יפניים של טוהו לצד גרסאות אמריקאיות ועיבודים מודרניים. נהוג לחלק את הסדרה לתקופות שונות, וכל אחת מהן משקפת לא רק שינוי קולנועי, אלא גם שינוי באופן שבו החברה היפנית מתבוננת בעצמה.

בסרט הראשון הסיפור היה חד וברור: גודזילה היא תוצאה של ניסויים גרעיניים. יצור קדום שמתעורר מתרדמתו בעקבות פצצות אטום וניסויים תת ימיים, והופך לכוח הרס אדיר. היא נושמת אש, אך האש הזו נראית כמו הדהוד של פיצוץ גרעיני. היא דורסת ערים, והצללים שהיא משאירה מאחור מזכירים יותר מדי את התמונות מהירושימה ונגסאקי.

עם השנים הופיעה גודזילה בגלגולים רבים ושונים כדמות שמשתנה עם התקופה, אך שומרת בתוכה את אותו רגע מכונן שבו האדם איבד שליטה על מה שיצר. גודזילה גם חצתה גבולות גאוגרפיים. אם בתחילה פעלה בתוך נופה של יפן, הרי שבגרסאות מאוחרות יותר, בעיקר האמריקאיות, היא מופיעה גם בערים אחרות בעולם. המעבר הזה אינו רק שינוי תפאורה, אלא עדות לכך שגודזילה הפכה מדימוי מקומי לסמל גלובלי.

ממפלצת לאייקון

עם השנים השתנתה גם הדרך שבה מתבוננים בגודזילה. אם בתחילה היא הייתה סמל לאיום קיומי כמעט אפוקליפטי, הרי שבסרטים מאוחרים יותר היא מקבלת תפקידים מורכבים יותר: לעיתים מגינה, לעיתים אנטי גיבורה, ולעיתים דמות שמעוררת הזדהות. הקהל כבר לא רק חושש ממנה, הוא גם לומד לקבל אותה כחלק מהעולם.

המעבר הזה אינו מקרי. הוא משקף את הדרך שבה יפן עצמה עיבדה את הזיכרון, מן הטראומה הישירה של שנות ה-40 וה-50, דרך תהליך של ריכוך ומסחור, ועד להפיכתה של גודזילה לסמל תרבותי שמופיע על צעצועים, שלטי פרסומת ואפילו בבתי מלון.

וכאן בלב קאבוקיצ'ו, הסיפור הזה מקבל צורה מוחשית. הראש העצום שמביט מלמעלה אינו רק מחווה קולנועית. הוא הוצב שם בשנת 2015 כחלק ממתחם Hotel Gracery Shinjuku, בפרויקט שנעשה בשיתוף חברת טוהו – האולפנים שהולידו את גודזילה מלכתחילה. זהו אינו פסל של אמן יחיד, אלא מיצב שנועד להחיות את הדמות, כמעט כאילו יצאה מן המסך אל הרחוב. בלילות, כשהוא מואר מעל שלטי הניאון ולעיתים אף פולט עשן (כחלק ממיצג מתוזמן), נדמה לרגע שהוא לא רק חלק מהעיר, אלא אף שומר עליה.

אבל אולי הדבר המעניין ביותר הוא התחושה הכפולה שהמקום מייצר. אנו עומדים ברחוב, מוקפים באורות, מוסיקה ותיירים, והנה גודזילה, כמעט מחייכת. אלא שמתחת לפני השטח מסתתר סיפור עמוק יותר, כזה שלא נעלם אלא רק משנה צורה.

ואולי זה כל הסיפור של המקום הזה ושל יפן בכלל: היכולת לקחת זיכרונות קשים, לא להעלים אותם, אלא לשלב אותם בתוך החיים עצמם. להפוך אותם לחלק מהנוף, מהתרבות ומהשגרה.

כשהמפלצת נשארת בעיר

בסופו של דבר, כשעוזבים את קאבוקיצ'ו, קשה שלא להרים שוב את הראש. גודזילה עדיין שם – לא כאיום, אלא כתזכורת. ובין הרעש, האורות וההמולה של שינג'וקו, מתברר שלא כל מה שנראה כאטרקציה תיירותית, הוא אכן רק אטרקציה.

ואם עוצרים עוד רגע ומקשיבים היטב, נדמה שבתוך ההמולה אפשר כמעט לשמוע משהו נוסף. לא שאגה, אלא צליל עמוק, כבד, ומתקרב לאט: אותו מוטיב מוסיקלי שכתב אקירה איפוקובה (Akira Ifukube) כבר ב-1954, והוא עדיין מהדהד עד היום. כאילו גודזילה לא רק מביטה מלמעלה – אלא ממשיכה לצעוד לאט, בתוך הזיכרון.