אילוסטרציה על סמך צילומים היסטוריים
פטיש, פעמון ושיר. שלושה דברים פשוטים לכאורה שאין ביניהם כל קשר. אך בשנת 1949 הפכו שלושתם לסמלים של מאבק לצדק, לשוויון ולחירות. פיט סיגר (Pete Seeger) ולי הייז (Lee Hays) לא יכלו לדעת שכאשר כתבו את השיר If I Had a Hammer, הם כתבו שיר שיהפוך לפסקול של שביתות עובדים, של מאבק למען זכויות האזרח ושל אין ספור מחאות נוספות. הוא אף נשמע במצעד למען תעסוקה וחירות בוושינגטון בשנת 1963, ביום שבו נשא מרטין לותר קינג את נאומו המפורסם "יש לי חלום". למרות שחלפו למעלה מ-70 שנה מאז נכתב השיר, הפטיש והפעמון עדיין לא איבדו מכוחם.
כששיר נולד לתוך מאבק
כדי להבין כיצד הפך If I Had a Hammer לאחד משירי המחאה החשובים במאה ה-20, צריך לחזור לארה"ב של סוף שנות ה-40. מלחמת העולם השנייה הסתיימה, מיליוני חיילים שבו לבתיהם והמדינה נהנתה מצמיחה כלכלית מהירה. אך מתחת לפני השטח הלכו והחריפו מתחים חדשים. המלחמה הקרה החלה לעצב את סדר היום, ובמקביל נאבקו איגודי העובדים על זכויותיהם ועל מעמדם בחברה האמריקאית.
בתוך המציאות הזו פעלו שני מוסיקאים צעירים, פיט סיגר ולי הייז. שניהם האמינו שמוסיקה יכולה להיות הרבה יותר מבידור. מבחינתם, מוסיקה הייתה דרך לחזק את השובתים, לעודד קהילות מוחלשות ולהעניק קול לאלו שקולם כמעט ולא נשמע.
בשנת 1949 חיברו השניים את If I Had a Hammer. היה זה שיר פשוט, שנכתב עבור קהל מוגדר מאוד: עובדים, פעילי איגודים מקצועיים ותומכיהם. רק בהמשך יקבלו הפטיש, הפעמון והשיר משמעות רחבה הרבה יותר.
Creative Commons license
האנשים שמאחורי השיר
למרות שכתבו יחד כמה מן השירים המזוהים ביותר עם תנועת הפולק האמריקאית, פיט סיגר ולי הייז היו שונים מאוד זה מזה.
פיט סיגר גדל בניו יורק במשפחה של מוסיקאים ואנשי חינוך. אביו היה מוסיקולוג, אימו כנרת, וכבר מגיל צעיר נחשף למוסיקת עם אמריקאית ולצליליו של הבנג'ו, שהפך לסימן ההיכר שלו. במהלך הקריירה הארוכה שלו, הוא הקפיד לטשטש את הגבול שבין האומן לקהל. מבחינתו ההצלחה לא נמדדה במחיאות כפיים, אלא במספר האנשים שהצטרפו אליו לשירה. פיט סיגר הושפע עמוקות מחברו ומורו הרוחני וודי גאת'רי, שעל הגיטרה שלו התנוסס הכיתוב המפורסם:
"This Machine Kills Fascists"
סיגר בחר במסר אחר. על הבנג'ו שלו הופיע במשך שנים המשפט:
"This machine surrounds hate and forces it to surrender"
אמירה ששיקפה את אמונתו כי מוסיקה לא נועדה להביס אנשים, אלא להביס את השנאה.
לי הייז הגיע מרקע שונה לחלוטין. הוא נולד בדרום ארצות הברית למשפחה דתית, למד תאולוגיה, אך מצא את ייעודו בקרב עובדים, חקלאים ופעילים חברתיים. קול הבס העמוק שלו ונוכחותו המרשימה, הפכו אותו לדמות בולטת בתנועת הפולק, אך לא פחות מכך בלט בכישרונו לכתוב שירים פשוטים שנשאו מסר ברור.
שיתוף הפעולה ביניהם הוליד בשנת 1949 את – If I Had a Hammer, השיר שילווה אותם לאורך כל חייהם.
להקה אחת שהפחידה את אמריקה
בשנת 1948 הקימו פיט סיגר, לי הייז, רוני גילברט ופרד הלרמן את להקת The Weavers ("האורגים"). הארבעה שאבו השראה משירי עם אמריקאיים, משירי גוספל, ממסורות של מהגרים ומשירי מחאה של תנועת העבודה. הם האמינו שמוסיקת פולק אינה שייכת רק לעבר, אלא יכולה לדבר גם על ההווה: על עובדים, על שלום, על שוויון ועל חברה צודקת יותר.
להפתעתם, הקהל אימץ אותם בהתלהבות. שירים כמו – Goodnight Irene, On Top of Old Smoky ו-Kisses Sweeter Than Wine, הפכו ללהיטים גדולים, והלהקה מכרה מיליוני תקליטים. לרגע נדמה היה שמוסיקת הפולק, שנחשבה עד אז לנחלתם של חוגים מצומצמים, הצליחה לפרוץ אל לב המיינסטרים האמריקאי.
אלא שההצלחה הגיעה בדיוק בתקופה שבה ארצות הברית שקעה בגל של פחד. המלחמה הקרה הייתה בעיצומה, והחשד כלפי כל מי שנחשב לבעל דעות שמאלניות הלך וגבר. אומנים, תסריטאים, אנשי אקדמיה ופעילים חברתיים מצאו את עצמם תחת מעקב ורבים מהם זומנו לוועדות חקירה. לעיתים די היה בחברות בארגון כלשהו או בהבעת דעה פוליטית, כדי למצוא את עצמך מחוץ למעגל העבודה.
גם חברי ה- Weavers לא נותרו מחוץ לגל הרדיפות. פעילותם למען זכויות עובדים, תמיכתם בשלום וקשריהם עם ארגונים שנחשדו באהדה לקומוניזם, הפכו אותם למטרה של הרשויות. תחנות רדיו הפסיקו להשמיע את שיריהם, חוזים שנחתמו איתם בוטלו, והלהקה שבמשך זמן קצר נראתה כאחת המצליחות בארצות הברית, מצאה את עצמה כמעט בן לילה מחוץ לאור הזרקורים. היה זה עידן של רשימות שחורות וחרמות, שבו גם הצלחה מסחרית לא יכלה להגן על מי שנחשד כבעל דעות פוליטיות "לא נכונות".
Creative Commons license
הרשימה השחורה
בשנת 1955 זומן פיט סיגר להעיד בפני הוועדה לפעילות אנטי אמריקאית של בית הנבחרים. עדים רבים בחרו לשמור על זכות השתיקה כדי שלא להפליל את עצמם, אך סיגר סירב לענות מסיבה אחרת לגמרי: לטענתו, למדינה אין כל זכות לחקור אדם בשל אמונותיו הפוליטיות או בשל האנשים שאיתם בחר להתרועע.
בשל סירובו הורשע סיגר בביזיון הקונגרס ונידון לשנת מאסר. הרשעתו אמנם בוטלה בערעור עוד לפני שנכנס לכלא, אך הנזק כבר נעשה. מי שרק שנים אחדות קודם לכן עמד בראש אחת הלהקות המצליחות בארה"ב, מצא את עצמו כמעט בן לילה מחוץ למסכי הטלוויזיה, לתחנות הרדיו ולבמות הגדולות.
גם שירם של סיגר והייז שילם את מחיר התקופה. השיר כמעט שלא זכה לחשיפה, ונראה היה כי יישכח יחד עם יוצריו.
Creative Commons license
הזדמנות שנייה
בשנת 1962, בחלוף 13 שנים לאחר שנכתב, קיבל השיר חיים חדשים. את השיר הקליטה שלישיית הפולק הצעירה פיטר פול ומרי (Peter, Paul and Mary) שכללה את פיטר יארו, פול סטוקי ומרי טראוורס. השלושה שילבו הרמוניות קוליות נקיות עם עיבודים פשוטים ונגישים, והצליחו להביא את מוסיקת הפולק אל לב המיינסטרים האמריקאי.
הגרסה שלהם הייתה שונה מזו של ה-Weavers. המסר החברתי נותר כשהיה, אך הצליל היה רך יותר, מלודי יותר ופחות מזוהה עם תנועת העבודה. לפתע נשמע השיר לא רק באספות עובדים, אלא גם בתחנות הרדיו, באולמות הקונצרטים ובבתים רבים ברחבי ארצות הברית.
הקהל אימץ אותו בהתלהבות, השיר טיפס לצמרת המצעדים, זכה בשני פרסי גראמי והפך לאחד הלהיטים המזוהים ביותר עם תחיית הפולק של תחילת שנות ה-60. מה שנראה במשך שנים כשיר שנידון להישכח, הפך בתוך זמן קצר לאחד השירים המוכרים בארה"ב.
הצלחתו לא נבעה רק מהעיבוד המוסיקלי. גם ארה"ב השתנתה. בשנות ה-60 הלכו וגברו המאבקים למען זכויות האזרח, והמסרים של צדק, חירות ואחווה, שהיו אולי מוקדמים מדי בשנת 1949, מצאו סוף סוף אוזניים קשובות.
מן הרדיו אל הרחוב
ככל שהתרחב המאבק למען זכויות האזרח, הלך והתרחב גם קהל המאזינים של If I Had a Hammer. מילותיו היו פשוטות, הפזמון חזר על עצמו, והמסר היה ברור: צדק חירות ואהבה, אינם רעיונות מופשטים, אלא ערכים שכדאי להיאבק למענם. בדומה לשירי גוספל ולשירי עם אחרים, גם כאן הקהל לא הסתפק בהאזנה בלבד, אלא הצטרף לשירה יחד עם האומנים שעל הבמה. השיר חיבר בין אנשים, עודד אותם והעניק למאבק פסקול משותף.
פיטר פול ומרי לא הסתפקו בהצלחה מסחרית. הם המשיכו להיות מעורבים במאבקים חברתיים, השתתפו באירועי התנועה לזכויות האזרח, התנגדו למלחמת וייטנאם והאמינו שמוסיקה פופולרית יכולה להיות כלי לשינוי חברתי.
If I Had a Hammer הפך לאחד השירים המזוהים ביותר עמם, ולאחד הסמלים הבולטים של התקופה כולה.
מדוע דווקא פטיש ופעמון?
מבין עשרות שירי המחאה שנכתבו באותה תקופה, שירם של סיגר והייז בלט דווקא בפשטותו. הוא לא מזכיר פוליטיקאים, לא תוקף ממשלות ולא קורא למהפכה. במקום זאת הוא נשען על שלושה סמלים בלבד: פטיש, פעמון ושיר.
הפטיש אינו מסמל כוח או אלימות, אלא את "פטיש הצדק" (hammer of justice). הוא מייצג את הנכונות לפעול, לתקן עוולות ולא להישאר אדישים.
הפעמון מזכיר את פעמון החירות (Liberty Bell) שבפילדלפיה, אחד מסמליה הידועים ביותר של ארה"ב. זהו קול הקורא לחירות, לשוויון ולמימוש ההבטחה שעליה נוסדה המדינה.
והשיר מסמל את כוחם של אנשים לשיר יחד. לא במקרה נכתב השיר כך שכל אדם יוכל להצטרף אליו. פיט סיגר נהג לומר שאינו רוצה שהקהל רק יקשיב, אלא שישיר יחד אתו. מבחינתו, השירה המשותפת הייתה דרך ליצור קהילה, לחזק אנשים ולהזכיר להם שהם אינם נאבקים לבדם.
כאשר מאות ואף אלפי אנשים שרים יחד, נוצרת תחושת אחדות שקשה להשיג בדרך אחרת. במובנים רבים היא מזכירה את החוויה של תפילה משותפת: שירה משותפת מלווה טקסים דתיים, אירועים לאומיים ומחאות חברתיות. היא מחברת בין אנשים ומעניקה להם כוח הגדול מסך חלקיו של כל אחד מהם. פיט סיגר עצמו ניסח את הרעיון הזה בפשטות האופיינית לו:
.Participation – that's what's gonna save the human race
ובבית האחרון מתברר שהפטיש, הפעמון והשיר אינם עוד בגדר משאלה – הם כבר בידיו של הזמר.
Well, I got a hammer
And I got a bell
And I got a song to sing
All over this land
It's the hammer of justice
It's the bell of freedom
It's the song about love between my brothers and my sisters
…All over this land
אך הרגע הגדול של השיר היה עוד לפניו.
המצעד למען תעסוקה וחירות
ב-28 באוגוסט 1963 נהרו יותר מ-250 אלף איש אל המדשאה שלמרגלות אנדרטת לינקולן בוושינגטון הבירה. הם הגיעו מכל רחבי ארצות הברית כדי להשתתף ב"מצעד למען תעסוקה וחירות" – אירוע שהפך לאחת ההפגנות הגדולות והמשפיעות בתולדות המדינה.
על במת האירוע עלו בזה אחר זה מנהיגי זכויות האזרח, מנהיגי איגודי עובדים, אנשי דת ואומנים. את האירוע פתחה מריאן אנדרסון בשירת ההמנון האמריקאי, ובהמשך הופיעה גם מהליה ג'קסון. במהלך נאומו של מרטין לותר קינג היא קראה לעברו "ספר להם על החלום, מרטין", קריאה שלדעת רבים עודדה אותו לסטות מן הנאום שהכין מראש ולעבור לחלק שהפך למפורסם ביותר בנאומו.
Creative Commons license
עוד לפני שמרטין לותר קינג עלה אל מדרגות אנדרטת לינקולן ונשא את נאומו ההיסטורי, מילאה המוסיקה תפקיד מרכזי באירוע. על הבמה הופיעו כמה מן האומנים הבולטים של התקופה, ובהם ג'ואן באז, בוב דילן, אודטה, מהליה ג'קסון, פיטר פול ומרי, ופיט סיגר. עבור רבים מן המשתתפים, המוסיקה לא שימשה כהפוגה בין הנאומים, אלא הייתה חלק בלתי נפרד מן המסר של האירוע כולו.
בין השירים שנשמעו באותו יום היה גם If I Had a Hammer. יותר מעשור לאחר שנכתב עבור פעילי איגודי עובדים, הוא ניצב כעת בלבה של ההפגנה החשובה ביותר בתולדות התנועה לזכויות האזרח. היה זה רגע סמלי במיוחד: שיר שנולד מתוך מאבק על זכויות עובדים, הפך לפס הקול של אחת ההפגנות החשובות בתולדות המאבק לשוויון. הוא כבר לא דיבר רק על תנאי עבודה, אלא על צדק, חירות וכבוד האדם.
Creative Commons license
הרבה מעבר לשנות ה-60
הצלחתו של If I Had a Hammer לא הסתיימה במצעד ההוא באוגוסט 1963. גם לאחר ששיאה של התנועה לזכויות האזרח חלף, המשיך השיר להישמע בהפגנות שלום, במאבקים למען זכויות עובדים, באירועים קהילתיים ובבתי ספר. המסר שלו היה רחב דיו כדי להתאים למצבים שונים, אך גם פשוט דיו כדי שכל דור יוכל למצוא בו משמעות חדשה.
במהלך השנים הוקלט השיר שוב ושוב בידי אמנים מסגנונות מוסיקליים שונים. לצד גרסתם המזוהה של פיטר פול ומרי, ביצעו אותו בין היתר טריני לופז, סם קוק, ג'וני קאש, אריתה פרנקלין, לאונרד נימוי ואומנים רבים נוספים. כל אחד מהם העניק לו גוון מעט אחר, אך שלושת הסמלים שבמרכזו – הפטיש, הפעמון והשיר – נותרו כשהיו.
לא פחות מן הביצועים הרשמיים, תרמה גם השירה המשותפת לאריכות ימיו של השיר. הוא לא נזקק לתזמורת גדולה או לביצוע מורכב. די היה בכמה קולות, בגיטרה אחת ולעיתים אף במחיאות כפיים, כדי להפוך אותו לשיר שכל קהל יכול לאמץ לעצמו.
הרבה יותר משיר מחאה
בעיניי זו גדולתו האמיתית של השיר: הוא אינו מצביע על אויב מסוים ולא קורא למאבק נגד אדם כזה או אחר. במקום זאת, הוא מזכיר לנו שצדק חירות ואהבה, אינם יעדים שאפשר להגיע אליהם פעם אחת ולתמיד, אלא ערכים שכל דור נדרש לשוב ולהיאבק למענם. כנראה שבכל דור יש מי שצריך להרים מחדש את הפטיש, לצלצל בפעמון ולהצטרף לשיר.
ואחרי כל הסיפור הזה, הגיע הזמן לשמוע את השיר במקום שבו הפך לחלק מן ההיסטוריה. הנה פיטר, פול ומרי מבצעים את If I Had a Hammer במצעד למען תעסוקה וחירות, דקות לפני שמרטין לותר קינג עלה לשאת את נאומו "יש לי חלום".
