גליפולי ו –"Waltzing Matilda": כשהתזמורת המשיכה לנגן

גליפולי, חצי אי קטן במערב מיצרי הדרדנלים, הוא אחד מאותם שמות שהפכו כבר מזמן ליותר מאשר מקום על המפה. זהו שם הנושא עמו זיכרון, מיתוס, אבל, ואפילו יסוד של זהות לאומית – בעיקר באוסטרליה ובניו זילנד. בשנת 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נשלחו לשם אלפי צעירים מניו זילנד ומאוסטרליה, אל מבצע צבאי שנועד לשנות את מהלכה. עבור רבים מהם הייתה זו הפעם הראשונה בה התרחקו כל כך מהבית. אך במקום ניצחון מהיר, הם מצאו את עצמם על חוף זר תחת אש כבדה, בתוך מערכה קשה שהפכה לסמל של אומץ, סבל ואובדן. שנים רבות אחר כך כתב אריק בוגל (Eric Bogle) את אחד השירים המטלטלים ביותר על אותה מלחמה:

"And the Band Played Waltzing Matilda".

אריק בוגל הוא זמר פולק יליד סקוטלנד שהיגר לאוסטרליה, אשר ביצירתו חוזר פעם אחר פעם אל נושאים של זיכרון, זהות והמחיר האנושי של מלחמות. כבר כתבתי עליו בעבר, אך קשה שלא להזכירו גם כאן: בוגל אינו מתעניין בגנרלים או במהלכים צבאיים, אלא באדם הפשוט שנקלע אל אירועים היסטוריים. דרך קולו של החייל האלמוני, הוא מצליח לפרק מיתוסים גדולים ולהחזיר אותם אל המקום האינטימי והכואב שממנו הם נולדו.

שירו של בוגל אינו מספר רק על אירועי גליפולי, אלא בעיקר על מה שנשאר מן הקרב בליבם ובגופם של אלו ששרדו אותו. זהו שיר על נערים שהלכו למלחמה עם חלומות ושבו ממנה שבורים, ועל הדרך שבה אומות בונות זיכרון מפואר סביב אסון אנושי.

אל החוף הזר: הדרך אל גליפולי

כדי להבין את סיפור גליפולי, צריך לחזור אל הרגע שבו הכול התחיל – לא על החוף עצמו, אלא בחדרי המלחמה של לונדון.
בשנת 1915 הייתה מלחמת העולם הראשונה בעיצומה. החזית המערבית באירופה נתקעה בתוך קווי חפירות מדממים, והבריטים חיפשו דרך לשבור את הקיפאון. הרעיון שנולד היה נועז: לפתוח חזית חדשה דרך מיצרי הדרדנלים, להשתלט על איסטנבול, ולהוציא את האימפריה העות'מאנית מן המלחמה. על הנייר, התוכנית נראתה פשוטה. במציאות היא הפכה לאחת המערכות הכושלות והכואבות ביותר של המלחמה.
ב-25 באפריל 1915 נחתו כוחות של האימפריה הבריטית על חופי חצי האי גליפולי. ביניהם היו גם חיילי אנז"ק –  ANZAC, ראשי תיבות של:

Australian and New Zealand Army Corps

כלומר הגיסות המשותפים של אוסטרליה וניו זילנד. רבים מן החיילים הללו היו צעירים שמעולם לא עזבו את מולדתם לפני כן. הם ציפו לנחיתה מהירה ולהתקדמות פנימה, אך במקום זאת מצאו את עצמם מול מציאות אחרת לחלוטין.

החופים היו צרים, הגבעות תלולות, והכוחות העות'מאנים שהמתינו להם בעמדות גבוהות, שלטו על השטח. כבר ברגעי הנחיתה הראשונים נתקלו החיילים באש כבדה. רבים נפלו עוד לפני שהספיקו להתרחק מקו המים ומי ששרד, נאלץ להתחפר.

וכך בתוך ימים ספורים, הפכה המערכה שתוכננה כמהלך מהיר, למלחמת חפירות מתישה, כמעט ללא תזוזה. חום, מחסור במים, זבובים, מחלות, וגופות שנותרו בין הקווים, כל אלו הפכו לחלק בלתי נפרד מן היום יום. אבל אולי הדבר הקשה ביותר לא היה התנאים עצמם, אלא התחושה שהמלחמה הזו שהייתה רחוקה מהבית ועל אדמה זרה, אינה ברורה עד הסוף לאלו שנשלחו להילחם בה.

מיתוס שנולד מתוך כישלון

באופן פרדוקסלי, דווקא הכישלון בגליפולי הוא שהפך אותו לאחד הסיפורים המכוננים ביותר בתולדות אוסטרליה וניו זילנד. המערכה שתוכננה כמהלך קצר ונועז, נמשכה בסופו של דבר למעלה משמונה חודשים, ובסופו של דבר הסתיימה בנסיגה. במהלך המערכה נהרגו למעלה מ-11 אלף חיילי אנז"ק, אך בסך הכול גבו הקרבות בגליפולי את חייהם של למעלה מ-100 אלף בני אדם משני הצדדים. מאחורי המספרים הללו מסתתר סיפורם של צעירים רבים שעזבו בית רחוק, ולא שבו אליו עוד.

אך בעוד שבמונחים צבאיים מדובר היה בכישלון, בזיכרון הלאומי נולד סיפור אחר לחלוטין. לראשונה חיילים אוסטרלים וניו-זילנדים נלחמו כחלק מכוח אחד, רחוק מן הבית, אך גם רחוק במידה מסוימת מן הזהות הבריטית. בתוך הכאוס והאובדן, התגבשה תחושת שותפות חדשה, כמעט אחווה גורלית. מכאן צמחו אותם ערכים שמזוהים עד היום עם מה שמכונה "רוח אנז"ק" שפרושה רעות, עמידה הדדית, אומץ ונכונות לשאת בנטל יחד.

בכל שנה ביום 25 באפריל (תאריך הנחיתה בגליפולי), מציינים באוסטרליה ובניו זילנד את יום אנז"ק – יום זיכרון שמתחיל בטקסים עם שחר, כאילו חוזרים בזמן אל אותו רגע של הנחיתה בחופי גליפולי.

אך לצד המיתוס, נותרת גם שאלה פתוחה: מהו המחיר של סיפור כזה? והאם מאחורי המילים הגדולות כמו גבורה, הקרבה וכבוד, מסתתרת גם אמת אחרת, שקטה יותר, של כאב ואובדן שאינם ניתנים להאדרה?

קולו של החייל: כשהמיתוס נסדק מבפנים

אך הסיפור של גליפולי לא הסתיים שם, הוא המשיך להישמע שנים אחר כך, בשירו של אריק בוגל:

"And the Band Played Waltzing Matilda".

יתכן שדווקא מבטו החיצוני של בוגל על המיתוס האוסטרלי מאפשר לו לשאול שאלות שאחרים נזהרים מהן. בניגוד לסיפורי הגבורה ולזיכרון הלאומי המלוטש, בוגל בחר לספר סיפור אחר לגמרי. זהו סיפורו של חייל אחד – לא גנרל, לא גיבור – צעיר אנונימי שיוצא למלחמה מלא התלהבות, כמעט בתמימות. הוא מתגייס מתוך תחושת הרפתקה, אולי אפילו מתוך ציפייה לגדולה. ואז מגיע לגליפולי.

דרך מילות השיר, אנחנו מלווים אותו מן הרגע שבו הוא עוזב את הבית, דרך הנחיתה על החוף הזר, ועד לרגע שבו חייו משתנים לנצח. הקרב אינו מתואר דרך מהלכים צבאיים, אלא דרך הגוף: רעש הפגזים, הפחד, והפציעה שמותירה אותו קטוע רגליים.

אך החלק הכואב ביותר אינו מתרחש בשדה הקרב, אלא לאחר מכן. החייל חוזר הביתה – אך אינו באמת חוזר. העולם שסביבו ממשיך הלאה, התהלוכות נמשכות, התזמורת ממשיכה לנגן את – Waltzing Matilda, אותו שיר עממי אוסטרלי שמסמל חופש, נדודים וזהות לאומית. אך עבורו, המנגינה הזו כבר אינה יכולה להיות אותה מנגינה.

So they gathered the crippled, the wounded, the maimed
And they shipped us back home to Australia
The legless, the armless, the blind, the insane
Those proud wounded heroes of Suvla
And as our ship pulled into Circular Quay
I looked at the place where me legs used to be
And thanked Christ there was nobody waiting for me
To grieve, to mourn, and to pity
But the band played Waltzing Matilda
As they carried us down the gangway
But nobody cheered, they just stood and stared
.Then they turned all their faces away

הרגע הזה שבו התזמורת ממשיכה לנגן בעוד הפצועים נישאים מן הספינה, הוא אולי לבו של השיר כולו. אין כאן ניצחון, ואין כאן תהילה. יש רק מבטים שמוסטים הצידה, שתיקה כבדה, והבנה שמה שקרה שם רחוק מכדי שיהיה ניתן באמת להכיל אותו. החיילים חוזרים הביתה אך החזרה היא פיזית בלבד. והחברה שאליה הם שבים אינה יודעת כיצד לקבלם: לא בגאווה, לא באבל, אלא במעין מבוכה שקטה.

ומה באשר ל-Waltzing Matilda?

שירו של אריק בוגל אינו עומד בפני עצמו. הוא מתכתב באופן ישיר עם שיר אחר מוכר בהרבה, שהפך עם השנים לאחד הסמלים של התרבות האוסטרלית: Waltzing Matilda.

מתילדה אינה אישה, אלא כינוי לצרור החפצים שנושא הנווד על גבו. הביטוי "Waltzing Matilda" פירושו לנדוד בדרכים עם אותו צרור – סמל לחופש, לתנועה ולחיים מחוץ למסגרות, כאילו הנדודים עצמם הם בקצב שמזכיר ריקוד ואלס. השיר שנכתב בסוף המאה ה-19 בידי בנג'ו פטרסון (Banjo Paterson), מספר על דמותו של נווד הנודד ברחבי האאוטבק, אותם מרחבים פנימיים עצומים ודלילי אוכלוסייה של אוסטרליה, כשכל רכושו על גבו. זהו שיר על חופש, על נדודים ועל חיים מחוץ למסגרות. מאחורי סיפורו הפשוט לכאורה של אותו נווד, מסתתרת רוח של עצמאות ומרד שהפכה לחלק מן הזהות האוסטרלית.

כך נוצרת האירוניה הכואבת שבמרכז שירו של בוגל: החייל הפצוע שומע שוב ושוב את המנגינה המסמלת נדודים וחופש, אך הוא עצמו כבר אינו יכול לנדוד מכיוון שאיבד את חירותו הפיזית. מה שהיה פעם שיר על תנועה, נדודים ומרחב פתוח, הופך עבורו לתזכורת מתמדת למגבלה, לאובדן ולחיים שנקטעו – לכל מה שלא יוכל עוד להיות. אך ממש כשם השיר – התזמורת ממשיכה לנגן, בעוד המנגינה על חופש מלווה את מי שכבר לא יוכל עוד ללכת.

כך הופך השיר לא רק לסיפור אישי, אלא לביקורת עמוקה: על הדרך שבה אומות זוכרות מלחמות, על הפער בין המיתוס לבין המציאות, ועל המחיר שמשלמים האנשים הפשוטים, אלו ששמם אינו נחרת בספרי ההיסטוריה.

גם הקולנוע נגע באותו סיפור. הסרט "Gallipoli" משנת 1981, בבימויו של פיטר ויר ובכיכובם של מל גיבסון ומרק לי, עוקב אחר שני צעירים אוסטרלים היוצאים למלחמה מלאי התלהבות – רק כדי להיתקל במציאות האכזרית של הקרב. כמו בשירו של בוגל, גם כאן מתפוגגת ההבטחה הגדולה אל מול הרגע שבו נעצרים החיים באחת, והמיתוס מתחלף בשבר אישי.

הקשר היהודי לאנז"ק

גם כאן אצלנו, נותר זיכרון לאותה מערכה רחוקה. חיילי אנז"ק לחמו בהמשך המלחמה גם בזירה המזרח תיכונית, ולקחו חלק בכיבוש הארץ מידי האימפריה העות'מאנית. עד היום ניתן למצוא את קבריהם בבתי עלמין צבאיים בירושלים, בבאר שבע וברמלה, עדות שקטה לקשר ההיסטורי שנרקם אז בין חיילים רחוקים לבין המקום הזה. גם בתל אביב נותר זיכרון לאותם חיילים: בגן מאיר הוקמה פינת הנצחה ללוחמי אנז"ק, תזכורת נוספת לכך שהסיפור של גליפולי לא הסתיים על חופי טורקיה, אלא המשיך גם כאן, בארץ ישראל.
יש גם חיבור נוסף, פחות מוכר: במהלך המערכה בגליפולי פעל לצד הבריטים גם גדוד נהגי הפרדות, יחידה יהודית בפיקודו של יוסף טרומפלדור. אנשיה לא לחמו בקו הראשון, אך נשאו תחמושת ואספקה תחת אש, והיו לחלק מן הסיפור הרחב של אותה מערכה.

מה זוכרים – ומה שוכחים

קרב גליפולי נשאר עד היום סמל של אומץ, של הקרבה ושל זהות לאומית. אך השיר של אריק בוגל מזכיר שמאחורי הסמלים הללו יש בני אדם עם נכות, עם זיכרון ועם חיים שנשברו. אולי משום כך המנגינה ממשיכה להתנגן: לא כדי להאדיר את המלחמה, אלא כדי להזכיר את המחיר שלה. ובין אם זה בגליפולי של 1915, ובין אם במקומות אחרים ובזמנים אחרים, השאלה נשארת תמיד אותה שאלה: כיצד מספרים סיפור של מלחמה מבלי לשכוח את האנשים שלקחו בה חלק ומשלמים את מחירה.