מדרגות סלרון והקתדרלה – שתי פניה של ריו דה ז'ניירו

ריו דה ז'ניירו היא עיר שקשה להישאר אדישים אליה. יש בה חופי ים זהובים הנושקים להרים ירוקים, המוסיקה בוקעת בה מכל פינה ובכל חורף בין פברואר למרץ, החגיגה מגיעה לעיצומה: הקרנבל של ריו, האירוע שהופך את הרחובות לבמה ענקית מלאה צבע ושמחה.
אך בנוסף לסמלים הגדולים של העיר כמו פסל "ישו הגואל" או חופי קופקבנה ואיפנמה, מסתתרת בריו יצירת אמנות ייחודית שהפכה בעצמה לאחד האתרים המזוהים ביותר עם העיר: מדרגות סלרון. מה שהחל כגחמה של אמן צ'יליאני אנונימי, הפך עם השנים למוקד עלייה לרגל לאלפי תיירים, צלמים ואמנים מכל העולם. זהו סיפור על מדרגות שהפכו לגלריה פתוחה תחת כיפת השמים ובמרחק הליכה מהן – קתדרלה ענקית המזכירה פירמידה עתיקה המוקדשת לפטרון העיר, סבסטיאן הקדוש.

מדרגות בלב השכונה

בלב ריו, בין שכונת לַאפָּה התוססת לשכונת סנטה תרזה האמנותית, משתרעות מדרגות ארוכות שזכו לשם "מדרגות סלרון" (Escadaria Selarón). מדובר ב-215 מדרגות אבן תלולות יחסית, המחברות בין שני רחובות מרכזיים בעיר: Rua Joaquim Silva ו- Rua Pinto Martins.
מבחוץ הן אולי נראות כמו עוד מעבר עירוני יומיומי, אך הצבעוניות העזה הופכת אותן לבלתי נשכחות: אדום עז, כחול בוהק, ירוק וצהוב (צבעי הדגל הברזילאי) לצד מאות גוונים נוספים אחרים. כל מדרגה מצופה באריחי קרמיקה, חלקם חדשים וחלקם עתיקים, היוצרים יחדיו פסיפס עצום בגודלו וביופיו. המדרגות לא רק מקשטות את העיר, אלא הפכו לסמל של השכונות המקיפות אותן: זהו מקום מפגש לתושבים, נקודת צילום לתיירים ואתר המספר סיפור ייחודי של חיבור בין אמנות, קהילה ומרחב עירוני.

חורחה סלרון – האמן מאחורי המדרגות

מאחורי הפסיפס הצבעוני הזה עומד חורחה סלרון (Jorge Selarón), אמן יליד צ'ילה שהגיע לריו דה ז'ניירו בשנות ה-80. בראשית דרכו היה סלרון צייר נודד שהתפרנס בדוחק ולא מצא לעצמו מקום של קבע. כשעבר להתגורר בשכונת סנטה תרזה, הבחין במדרגות המוזנחות שחיברו את השכונה עם לַאפָּה. סלרון החליט לשנות את פניהן לא בעזרת תוכנית עירונית או תקציב רשמי כלשהו, אלא בכוחות עצמו. היה זה מעשה של אהבה לשכונה החדשה שאימצה אותו ובה מצא את מקומו. בשנת 1990 הוא החל להדביק למדרגות אריחים צבעוניים, רובם מציאות פשוטות שמצא ברחובות ריו. עם הזמן הפך אצלו הפרויקט הזה לאובססיה של ממש. סלרון הקדיש את חייו ליצירה: במשך למעלה מ-20 שנה הוא הוסיף עוד ועוד אריחים, שינה, שיפץ ושיפר, עד שהמדרגות קיבלו את הצורה המוכרת לנו כיום. בסופו של דבר המדרגות הנושאות היום את שמו, הפכו לסמל בינלאומי שבו משתקפת נוכחותו האישית של היוצר.

יצירה חיה – האריחים מכל העולם

ייחודן של מדרגות סלרון טמון לא רק בצבעוניותן ובססגוניותן, אלא גם במקורות האריחים שמעטרים אותן. בתחילת הדרך השתמש כאמור סלרון באריחי קרמיקה שמצא ברחובות ריו או קנה בשווקים מקומיים. אך כאשר השמועה על הפרויקט של סלרון החלה להתפשט, החלו תיירים ואמנים להביא לו אריחים מארצותיהם. כך נוספו למדרגות פסיפסים מ-60 מדינות ואף יותר. העיטורים על האריחים מגוונים ביותר: סמלים לאומיים, דגלים, דמויות תרבות, נופים אייקוניים – כולם מצאו את מקומם זה לצד זה על מדרגות האבן של ריו. אך סלרון לא הסתפק בכך: הוא המשיך כל העת להדביק, להחליף ולעצב מחדש, כך שהמדרגות הפכו ליצירה חיה, משתנה ומתפתחת. כל ביקור במקום עשוי לחשוף פרט חדש, אריח שלא היה שם בעבר, או שילוב מפתיע שלא הבחנו בו קודם. עבור סלרון, העבודה לעולם לא הושלמה: הוא ראה במדרגות פרויקט נצחי שבו השכונה המקומית והעולם כולו, מתמזגים לפסיפס אחד צבעוני.

מדרגות סלרון – תרבות וחברה

ככל שגדל פרסומן של המדרגות, הן הפכו לא רק לאתר תיירות אלא גם לאייקון תרבותי. בקליפים של אמנים בינלאומיים – מסנופ דוג, U2 ועד ג'ניפר לופז – הן שימשו תפאורה צבעונית לריקוד, למוסיקה ולפרסומות. התמונות ממדרגות אלו מתפרסמות במגזינים רבים, ספרי צילום, רשתות חברתיות והפכו את Escadaria Selarón לסמל עולמי המזוהה מיד עם ריו דה ז'ניירו.
סביב המדרגות התפתחו בתי קפה קטנים וברים שכונתיים, המושכים אליהם תיירים מכל העולם לצד צעירים מקומיים המחפשים אווירה אמנותית וקוסמופוליטית. במקום ניתן לראות תרמילאים המצלמים כל אריח, זוגות צעירים בירח דבש המחייכים ומצטלמים מול הפסיפסים ואפילו קבוצות תלמידים המגיעות ללמוד על החיבור שבין אמנות לקהילה. כך הפכו המדרגות לא רק ליצירה ייחודית, אלא גם למרכז חיים עירוני ושוקק שבו אמנות, קהילה ותיירות משתלבים יחדיו.
מעבר ליופיין החזותי ולפרסום הבינלאומי להן זכו, מדרגות סלרון היוו גם מוקד חברתי משמעותי עבור תושבי השכונה. סלרון עצמו הפך לדמות מוכרת ומרכזית: האמן יוצא הדופן שישב שעות על המדרגות, שוחח עם עוברי האורח והסביר להם על יצירתו. לצערנו סיפורו הסתיים בטרגדיה: בשנת 2013 כשהוא בן 65 בלבד, נמצא חורחה סלרון מת על המדרגות שכה אהב. נסיבות מותו נותרו מעורפלות: הרשויות חקרו את האפשרות של התאבדות לצד השערות לרצח, אך המסקנה הסופית לא הייתה חד משמעית.
לאחר מותו לקחה העירייה על עצמה את תחזוקת האתר וזאת לצד יוזמות קהילתיות מקומיות. העיריה דואגת לניקיון המקום, אריחים שנשברים מוחלפים והאתר נשמר כנקודת גאווה עירונית. כך המדרגות ממשיכות לחיות גם ללא היוצר שלהן ולשמש סמל לחיבור בין יצירתיות אישית לבין אחריות קהילתית.

מהאמנות העממית אל הקתדרלה

מי שמבקר במדרגות סלרון יופתע לגלות שבמרחק הליכה קצר מהן, מתנשאת אחת מהכנסיות המרשימות ביותר בברזיל: הקתדרלה של ריו דה ז'ניירו. הקתדרלה מוקדשת לסבסטיאן הקדוש, פטרונה של העיר. המעבר בין שני האתרים כמעט סמלי: מצד אחד יצירה עממית צבעונית שנולדה מאהבתו של אמן יחיד ומצד שני מבנה עצום ורשמי שנבנה ביוזמת העירייה והכנסייה. כך במרחק קצר זה מזה, נחשפים המבקרים לשתי פניה של ריו – עיר של יצירה חופשית מודרנית ושל מסורת דתית בת מאות שנים.
הקתדרלה של ריו דה ז'ניירו, שנבנתה בין השנים 1964 ל-1979, היא אחד מסמליה המודרניים של העיר. צורתה הייחודית, פירמידה עצומה המתנשאת לגובה של יותר מ-70 מטר, נועדה להזכיר את המקדשים של בני המאיה והאצטקים ובכך לחבר בין העולם הלטינו-אמריקאי הנוכחי לשורשיו הקדומים. פנים המבנה מרשים לא פחות: חלונות זכוכית צבעוניים, המשתרעים מהקרקע כמעט ועד לפסגת הכיפה, ממלאים את החלל באור חזק ומשרים אווירה דרמטית ומלאת הוד. הקתדרלה מסוגלת להכיל עד 20 אלף מתפללים בעמידה (5000 בישיבה) והיא משמשת מרכז דתי וחברתי חשוב בריו.

הכנסייה מוקדשת כאמור לסבסטיאן הקדוש (São Sebastião) החייל הרומי שחי במאה ה-3 לספירה, דבק באמונתו הנוצרית ולאחר שסרב לוותר על אמונתו, הוצא להורג.
מעבר לדמותו כקצין רומאי שהפך למרטיר, לסבסטיאן הקדוש נקשר גם סיפור בעל אופי ניסי. על פי המסורת, כאשר נגזר דינו למוות והוא נוקב בחיצים שנורו לעברו, שרד סבסטיאן באופן פלאי את המטח הקטלני. אישה נוצרייה בשם אירנה טיפלה בו והשיבה אותו לאיתנו. בעיני בני התקופה, הישרדותו נחשבה לנס מובהק ולסימן של חסד אלוהי. לימים הפך סבסטיאן לסמל של מגן מפני מגפות: בדיוק כפי שניצל מהחיצים הגלויים, כך נתפס כמי שיכול להגן על מאמיניו מפני "חיצי המוות" הבלתי נראים של מחלות שונות. משום כך הפך לפטרונה של ריו דה ז'ניירו, שנזקקה במאות הקודמות להגנה רוחנית מפני מגפות. הקתדרלה של ריו היא בהחלט מקום ראוי להנציח בו את זכרו.

הקתדרלה של ריו דה ז'ניירו אינה רק אתר אדריכלי מרהיב אלא גם מוקד דתי ראשון במעלה. כאן נערכים הטקסים החשובים ביותר של העיר – מהלוויות ממלכתיות ואירועים רשמיים, ועד מיסות חגיגיות בימי ראשון. כמובן בכל שנה ביום 20 בינואר, יום חגו של סבסטיאן הקדוש מתכנסים בקתדרלה אלפי תושבים ותיירים להשתתף בתהלוכות ובתפילות הנערכות לכבודו של פטרון העיר.
בזכות המבנה המרשים והאווירה הייחודית, הקתדרלה מושכת גם מבקרים שאינם קתולים – חובבי אדריכלות, היסטוריה ותרבות. היא הפכה לחלק בלתי נפרד מהנוף העירוני של ריו ולסמל של זהות מקומית המבטאת את שילוב הערכים הרוחניים עם המרקם החברתי של העיר המודרנית.

סבסטיאן – לא רק בקתדרלה

סבסטיאן הקדוש הוא דמות כל כך חשובה עבור תושבי ריו, עד כי סיפורו בא לידי ביטוי גם בסמלה ובדגלה של העיר: החיצים המוצלבים הנראים על הסמל והדגל נועדו להזכיר את סיפורו של סבסטיאן ולהדגיש את מעמדו כפטרונה של העיר.

יש הרואים בחיצים גם מחווה לילידים המקומיים שפגשו הפורטוגזים עם יסודה של העיר במאה ה-16. הקשת והחיצים היו כלי הנשק המזוהה ביותר עם בני השבטים.
הדולפינים הנראים משני צידי הסמל מדגישים את זהותה הימית של ריו כעיר נמל והכתר משמר את זכר מעמדה כבירת הקיסרות הברזילאית. כל אלה משתלבים בדגל העיר – רקע לבן עם צלב אלכסוני כחול, סמל לטוהר ולנאמנות.

סיכום – ריו בין המדרגות לקתדרלה

המפגש בין מדרגות סלרון לבין קתדרלת סבסטיאן הקדוש הוא בעייני תמצית קסמה של ריו דה ז'ניירו. מצד אחד – יצירה עממית, צבעונית וחיה, שנולדה מחזונו של אמן יחיד והפכה לנקודת ציון עולמית, ומנגד – מבנה דתי עצום, רשמי ומרשים, המגלם מאות שנים של מסורת נוצרית בעיר. שני האתרים השונים כל כך באופיים, ממחישים יחד את הגוון התרבותי של ריו: עיר של אמנות חופשית ושל אמונה עמוקה, של קודש וחולין הדרים בכפיפה זה לצד זה. הביקור בשניהם ביחד (הם מאוד סמוכים, זוכרים?), מעניק מבט שלם יותר על נשמתה של העיר.

לסיום כמובן מוסיקה

קשה לכתוב על ריו דה ז'ניירו מבלי להזכיר גם את המוסיקה שמלווה את חיי היומיום שלה. ממש כמו מדרגות סלרון, גם המוזיקה של ברזיל מלאה בצבע, תנועה ושמחה.
אחת הדמויות הבולטות ביותר בעולם הצלילים הברזילאי הוא ז'ורז'י בן (Jorge Ben). בן הוא יוצר מקורי שהביא לעולם את הסגנון המוכר בשם סמבה רוק. סגנונו הקצבי, המשעשע והחדשני הפך אותו לאחד מעמודי התווך של התרבות המוסיקלית בברזיל.
בשנת 1963 כתב והקליט בן את השיר "Mas Que Nada" שהפך ללהיט עצום. השיר זכה לגרסאות אינספור (המפורסמת שבהן של סרג’יו מנדס) ועד היום הוא מזוהה עם השמחה והקצב הברזילאי.