סקופיה של ולנטינה סטפנובסקה – כשהעיר הופכת לגלריה

מעטות הערים באירופה שעברו מהפך כה דרמטי כמו סקופיה – בירת הרפובליקה של צפון מקדוניה. בדומה לפריס של הברון אוסמן (Georges-Eugène Haussmann) ששינתה את פניה במאה ה-19 והפכה לסמל של עיר מתוכננת ומודרנית, גם סקופיה ביקשה לעצב את עצמה מחדש לא רק כעיר, אלא כתודעה.

לפני תחילת פרויקט ההתחדשות, מרכז סקופיה נראה שונה לחלוטין ממראהו היום: היה זה אוסף של מבנים אפורים שנבנו לאחר רעידת האדמה ההרסנית של 1963, רחובות רחבים אך כמעט ריקים מסימני חיים עירוניים, ללא מדרכות שוקקות, חנויות קטנות או פינות ישיבה לציבור, ומבנים בסגנון קומוניסטי מתקופת יוגוסלביה. העיר הייתה פונקציונלית אך חסרת אופי, רחוקה מהמראה ההיסטורי והקלאסי שביקשו להעניק לה מקבלי ההחלטות בראשית המאה ה-21.

בראשית המילניום השלישי ביקשה סקופיה להמציא את עצמה מחדש: זו עיר שהפכה בהדרגה לגלריה המציגה את זהותה הלאומית של מקדוניה. עשרות פסלים, מזרקות, שערים ובניינים בסגנון נאו-קלאסי נבנו במרכז הבירה המקדונית במסגרת פרויקט "Skopje 2014" , פרויקט שביקש להעניק לעיר מראה המזכיר את ערי אירופה הישנה, כזה שיחזק את תחושת הגאווה וההמשכיות של העם המקדוני.

מאחורי הדימוי החזותי המרשים הזה, אנדרטת אלכסנדר הגדול, שער מקדוניה ופסלי הגיבורים הרבים הפזורים ברחובות, עומדת אישה אחת. היא אינה פוליטיקאית או אדריכלית עירונית, אלא פסלת: שמה הוא ולנטינה סטפנובסקה (Valentina Stefanovska) והיא זו אשר במידה רבה עיצבה את דמותה של סקופיה החדשה והעניקה לה את פניה הדרמטיות, אך גם מעוררות המחלוקת.

מי היא אותה אישה שהפכה עיר שלמה לגלריה פתוחה? כדי לענות על כך, צריך לחזור לתחילת העשור שבו נולדה היוזמה הגדולה – פרויקט "סקופיה 2014".

ולנטינה סטפנובסקה ופרויקט "סקופיה 2014"

החזון לעצב מחדש את פני סקופיה לא נולד בסטודיו שלה אלא במשרדי הממשלה ובעיריית הבירה. בתחילת העשור השני של המאה ה-21 הוחלט במקדוניה על פרויקט שאפתני בשם "סקופיה 2014", תכנית רחבת היקף שנועדה להעניק לעיר חזות קלאסית ומפוארת ולחזק באמצעותה את תחושת הזהות הלאומית.
אל תוך המיזם הפוליטי-אדריכלי הזה הוזמנה ולנטינה קרנפילובה-סטפנובסקה. היא נולדה ב־1955 בסקופיה ועוד לפני תחילת המילניום, היא כבר נחשבה לאומנית מובילה בתחומה.

סטפנובסקה למדה באקדמיה לאמנות בעיר ובמשך שנים עסקה באמנות סביבתית. סגנונה משלב השראה קלאסית עם מגע אישי רך, ולדברי מבקרי אמנות רבים ניכרים בפסליה תנועה וחום, כאילו הצליחה להפיח חיים במתכת ובאבן. כך היא נבחרה לעמוד בחזית המיזם אומנית המסוגלת לגשר בין עוצמה לאנושיות ולשלב סמלים פוליטיים עם ביטוי רגשי.
הפרויקט יצא לדרך ובתוך שנים ספורות בלבד הפכה סקופיה לאתר בנייה: פסלים, מזרקות, מוזיאונים, גשרים ושערים נבנו בזה אחר זה, והעיר כולה קיבלה חזות המזכירה שילוב בין רומא העתיקה לתפאורה של סרט הוליוודי עתיר תקציב. מאחורי כל אלה עמד חזון שלטוני ברור: לספר את סיפורה של מקדוניה דרך האדריכלות, האבן והברונזה, להציב במרחב הציבורי את גיבורי ההיסטוריה הלאומית ולהחזיר לעיר את "ההדר האבוד" של פעם.

אך השאיפה לעורר גאווה לאומית לוּותה גם בביקורת וחשדנות. רבים ראו ב"סקופיה 2014" לא רק פרויקט אמנותי, אלא ניסיון פוליטי לעצב זהות חדשה באמצעות עבר מדומיין. אחרים טענו שהעיר איבדה את הפשטות הבלקנית שלה והתחפשה לעיר קלאסית שמעולם לא הייתה. כך או כך, פרויקט "סקופיה 2014" הפך לסמל של גאווה לאומית אך גם לסמל של קיטש אורבני, של חזון ושל מניפולציה כאחד.

אלכסנדר הגדול במרכז סקופיה

בלב הכיכר המרכזית של סקופיה – כיכר מקדוניה, ניצב הפסל האייקוני ביותר מבין יצירותיה של ולנטינה סטפנובסקה :"לוחם על סוס" המזוהה בבירור עם דמותו של אלכסנדר הגדול (תמונת הנושא בפוסט). הפסל שגובהו כ-22 מטרים כולל העמוד, מתנשא מעל מזרקה עצומה אשר מוארת בלילה בצבעים משתנים. דמותו של אלכסנדר מתוארת בתנוחת קרב דרמטית: חרבו מונפת, סוסו דוהר קדימה ודמויות נוספות של חיילים וסוסים נראות סביב בסיס הפסל. מבחינה אמנותית זהו פסל מרשים ומוקפד, השואב השראה מהפיסול ההלניסטי אך מוסיף לו דרמה מודרנית.

מאחורי היצירה מסתתר סיפור טעון של זהות ולאומיות: הפסל הוצב בשנת 2011 בעיצומו של הסכסוך בין מקדוניה ליוון על השימוש בשם "מקדוניה" והזיקה למורשתו של אלכסנדר הגדול. יוון ראתה בכך ניסיון של שכנתה מצפון לנכס לעצמה דמות היסטורית השייכת לטענתה, לתרבות היוונית העתיקה.

הוויכוח חרג הרבה מעבר לעולם האמנות והפך לסמל למאבק על הנכסים הרוחניים של האזור. באותה תקופה נקרא גם שדה התעופה של סקופיה על שמו של אלכסנדר הגדול, מהלך שנתפס ביוון כפרובוקציה לאומית. רק בשנת 2018 במסגרת הסכם פרספה שנחתם בין שתי המדינות, שונה שם השדה ל-Skopje International Airport, בעוד פסל הלוחם על סוס נותר במקומו – תזכורת מוחשית למחלוקת שנגעה בלב הזהות המקדונית.

כך הפך הפסל לא רק לאתר תיירות בולט, אלא גם לסמל טעון פוליטית ותרבותית. עבור רבים במקדוניה הוא מבטא גאווה לאומית והמשכיות היסטורית, ואילו אחרים רואים בו תזכורת למאבק על הזכות לפרש את העבר.
כך או כך, זהו הפסל המזוהה יותר מכול עם סקופיה החדשה, עיר המתלבטת עדיין בין עבר מפואר לבין הווה מתוכנן, בין רצון להשתייך לאירופה לבין שמירה על זהות מקומית.

דמותו של אלכסנדר הגדול מופיעה בפסלים רבים ברחבי העולם: מהודו, דרך יוון ועד ספרד, האי הבריטי וארה"ב, אך זה שבסקופיה הוא המרשים והגדול מכולם, הן בקנה המידה והן בעוצמת הנוכחות שלו בלב העיר.

שער מקדוניה – בין מיתוס, כח וזיכרון

במרחק הליכה קצר מכיכר מקדוניה ניצב עוד אתר חשוב: שער מקדוניה (Porta Macedonia). השער שהוקם בשנת 2012, תוכנן בסגנון המזכיר שערי ניצחון רומיים והוא מתנשא לגובה של כ-20 מטרים. חזית השער מעוטרת בתבליטים עשירים המספרים את תולדות העם המקדוני מן העת העתיקה ועד ימי העצמאות המודרניים.
השער המרשים הזה המעיד על שאיפה להאדרת העבר, מגלה מקרוב גם סיפור על חיפוש זהות .על הקירות משולבים יחד מוטיבים הלניסטיים לצד דמויות נוצריות ומודרניות: אלכסנדר הגדול לצד לוחמי העצמאות, ודמויות קדושים לצד חיילים בני זמננו. כך הופך השער למעין ספר פתוח של ההיסטוריה המקדונית, המנסה לאחד תחתיו אלפיים שנות עבר אל תוך נרטיב אחד.

כמו שאר מרכיבי הפרויקט, גם השער עורר ביקורת. היו שראו בו ביטוי מובהק של לאומיות מופרזת, ואחרים טענו כי הוא קישוט תיאטרלי שאינו משתלב במרקם העירוני. אך מבחינת היזמים זהו ביטוי לגאווה ולרצון של מדינה צעירה לכתוב את סיפורה במונחים של עמים גדולים ממנה, ואולי גם להידמות להם.

ולנטינה סטפנובסקה שעיצבה את התבליטים המעטרים את השער, הצליחה לשלב בו את כל התקופות והמיתוסים: היא הפכה את האבן לקול חזותי של זיכרון ושל שאיפה ויצרה אתר המספר לא רק על העבר, אלא גם משלב בתוכו את מה שמקדוניה מבקשת להיות.

האנדרטה לזכר הילדים

מול המוזיאון של יהודי מקדוניה ניצבת אחת מיצירותיה השקטות והמרגשות ביותר של ולנטינה סטפנובסקה: האנדרטה לזכר הילדים היהודים שנספו בשואה. בשונה מהפסלים הדרמטיים ועתירי התנועה שהיא מוכרת בזכותם, כאן בחרה סטפנובסקה בשפה אומנותית אחרת לגמרי: מינימליסטית, פשוטה ומלאת רוך.

הפסל מתאר בחור ובחורה צעירים זה ליד זו ומבטם מושפל ארצה. אין בהם תנועה או פאתוס, אלא דממה, אותה דממה שנשארה אחרי שנמחקה כליל קהילת יהודי מקדוניה במלחמת העולם השנייה. מתוך כ־7,200 יהודים שחיו במדינה לפני המלחמה, נשלחו כמעט כולם לטרבלינקה.

בעוד שפסלי "סקופיה 2014" נולדו כדי להאדיר את הלאומיות המקדונית, האנדרטה הזו פונה דווקא אל האנושי והאוניברסלי: היא מדברת על כאב, על זיכרון ועל חוסר צדק. כל מי שמכיר את אנדרטאות ילדי הקינדר-טרנספורט המוצבות בערים שונות באירופה, יזהה כאן את ההשראה שעמדה מאחורי יצירתה של סטפנובסקה. הדמויות של הילדים באנדרטה מזכירות מאוד את עבודותיו של האמן היהודי פרנק מייזלר ז"ל, מי שהיה בעצמו אחד מילדי הקינדר-טרנספורט ויצר את הפסלים לזכרם. בנוסף, שילבה סטפנובסקה באנדרטה נעליים: יש כאן אזכור ברור לאנדרטת הנעליים אשר על גדת הדנובה בבודפשט. בכך יצרה סטפנובסקה מחווה עדינה לשתי יצירות זיכרון גדולות באירופה, ודרכן נתנה ביטוי מקומי לאסונם של יהודי מקדוניה.

קיריליוס, מתודיוס ותלמידיהם – שורשי הזהות הרוחנית

לצד גיבורי המלחמה והמלכים המעטרים את סקופיה החדשה, בחרה ולנטינה סטפנובסקה לעסוק גם בדמויות רוחניות מעצבות זהות. כך נולד פסלם של האחים קיריליוס ומתודיוס, ממציאי האלפבית הגלוגוליתי הקדום ומפיצי הנצרות בין עמי הבלקן.

הפסל שהוצב בשנת 2010 על גדת נהר הוארדר (Vardar) בליבה של העיר, מציג את השניים מחזיקים מגילה פתוחה שעליה חרוטות האותיות הראשונות של האלפבית. הוא מהווה מעין הצהרה שקטה, תזכורת לכך שהתרבות המקדונית נשענת לא רק על חרב וכיבוש, אלא גם על המילה הכתובה, אמונה והשכלה.

ממש בסמוך אליהם, ניצב פסלם של שני תלמידיהם הידועים קלמנט ונאום – עוד דמויות מפתח בהיסטוריה המקדונית, גם הוא פרי יצירתה של סטפנובסקה.

מלבד יצירותיה שאותן הזכרתי עד עתה, יצרה ולנטינה סטפנובסקה גם את מזרקת "האימהות המקדוניות", את פסל "פיליפוס השני", את קבוצת "מגיני סקופיה" וכן כמה דמויות בגשר האמנים. כל אלו ביחד יוצרים פסיפס מרהיב של סמלים לאומיים, שהפכו את סקופיה לעיר שבה הרחובות עצמם מספרים סיפור.

העיר שהיא מוזיאון פתוח

סקופיה של היום אינה רק עיר מלאה בפסלים ובמבנים אדריכליים מרשימים, אלא עיר המחפשת זהות ומתלבטת בין מזרח למערב ובין ישן לחדש. ולנטינה סטפנובסקה הייתה מהקולות הבולטים בפרויקט הזה. היא לא יזמה אותו, אך הייתה זו שנתנה לו צורה ודמות. היא הצליחה להפוך רעיונות פוליטיים ליצירות אמנות שנוגעות באנשים, גם אם יצירותיה לא תמיד מתקבלות באהדה.

קשה לדעת איך ייראו הפסלים האלה בעוד חמישים שנה או יותר: האם יישארו כסמל לגאווה לאומית, או יהפכו לתזכורת לתקופה שבה סקופיה ניסתה להמציא את עצמה מחדש. אך דבר אחד ברור: סקופיה הפכה לעיר שהיא מוזיאון פתוח, מקום שבו האמנות והזהות הולכות יד ביד, וכל מבקר יכול לתת לסיפור הזה את הפרשנות שלו.

לסיום כמובן מוסיקה

נסיים עם קולה הבלתי נשכח של אסמה רדז'פובה (Esma Redžepova) – הזמרת שנולדה בסקופיה בשנת 1943 ולימים זכתה לכינוי "מלכת הצוענים" של הבלקן. היא הייתה לא רק זמרת, אלא גם סמל אנושי ותרבותי של מקדוניה, אישה שהצליחה לפרוץ גבולות של מעמד, מוצא ומגדר, ולהפוך לאחת הדמויות האהובות והנערצות באזור כולו.

אסמה נולדה למשפחה צוענית ענייה, אך כישרונה התגלה כבר בילדותה. בגיל צעיר פגשה את המוסיקאי סטבו טיודורובסקי, שהיה למורה שלה ובהמשך גם למנהלה ולבעלה. יחד הקימו הרכב מוסיקלי מצליח, הופיעו ברחבי העולם וייצגו את מקדוניה באירועים בינלאומיים רבים.

מעבר לקריירה המוסיקלית, אסמה התמסרה לפעילות הומניטרית יוצאת דופן: במשך השנים היא גידלה בביתה כ-40 ילדים ממשפחות עניות. היא ובעלה דאגו להם לחינוך, למזון, לבית חם וחלקם אף למדו מוזיקה והצטרפו להרכב המשפחתי. אסמה נהגה לומר: "לא ילדתי ילדים, אך גידלתי את ילדיו של אלוהים." בשל נדיבותה היא זכתה לכינוי "האם הרחמנית של סקופיה".

קולה העמוק והשופע חום, בשילוב הקצב הבלקני הסוחף, הפכו אותה לסמל של שמחה, תשוקה ואהבת אדם, בדיוק כמו המוסיקה של הבלקן עצמו. אחד משיריה המוכרים ביותר הוא "Čaje Šukarije", שפירושו בשפת הצוענים "נערה יפה". זהו שיר אהבה קצבי, מלא גאווה ותשוקה, המספר על אהבה פשוטה ונצחית.

אסמה שרה את השיר הזה למעלה מחמישים שנה על במות ברחבי העולם – לעיתים בליווי תזמורות גדולות, ולעיתים רק עם דרבוקה ומפוחית. היא הלכה לעולמה בשנת 2016 אך גם לאחר מותה, קולה ממשיך להישמע ברחובות סקופיה וברחבי הבלקן: קול חם, שמח ומלא חיים, בדיוק כמוה.