המקור: ויקיפדיה, על פי כללי שימוש הוגן
באולם בית משפט בסייגון, בשנת 1968, נגזרו על אישה צעירה 20 שנות מאסר עם עבודת פרך. זה היה אמור להיות רגע של שבירה: אזהרה, הרתעה, סוף פסוק. אלא שברגע הקראת גזר הדין היא חייכה. לא חיוך מתריס ולא צחוק, אלא חיוך שקט ובטוח, כזה שמסרב לשחק את התפקיד שהשלטון ייעד לו.
התצלום שתיעד את הרגע הזה הפך לאחד הדימויים המזוהים ביותר עם מלחמת וייטנאם. מאחוריו עמדה ווֹ תִ׳י תַנְג: לא לוחמת עטורת דרגות, אלא אישה צעירה בת 22, שברגע אחד הפכה לסמל. וכמו כל סמל, גם החיוך הזה מסתיר סיפור מורכב בהרבה.
לפני החיוך – האישה מאחורי הדימוי
לפני שהפכה לדימוי, לכרזה או לאייקון, הייתה ווֹ תִ׳י תַנְג (ילידת 1945) צעירה מדרום וייטנאם שגדלה אל תוך מציאות של מלחמה מתמשכת ושסע אידיאולוגי עמוק. היא לא הייתה מפקדת בכירה ולא דמות צבאית מוכרת. כמו צעירים וצעירות רבים בדרום, היא נסחפה לפעילות מחתרתית מתוך שילוב של אידאולוגיה, לחץ סביבתי ואמונה בצדקת המאבק.
באותן שנים הייתה וייטנאם מחולקת לשתי ישויות יריבות: צפון וייטנאם הקומוניסטית, ודרום וייטנאם שנתמכה בידי ארצות הברית ובעלות בריתה. אף שגדלה בדרום וייטנאם, בחרה ווֹ תִ׳י תַנְג להצטרף כבר בגיל 16 לחזית השחרור הלאומית (הוייטקונג), שפעלה בדרום כחלק מן המאבק של צפון וייטנאם הקומוניסטית.
פעילותה של ווֹ תִ׳י תַנְג לא התנהלה בשדות הקרב אלא בלב המרחב האזרחי: איסוף מידע, תיווך בין פעילים וסיוע לוגיסטי. זה היה סוג המאבק השקט והחמקמק שהשלטון הדרום וייטנאמי בתמיכת ארצות הברית ביקש לדכא, לא בעימות צבאי ישיר אלא באמצעות מעצרים, חקירות ומשפטים פומביים שנועדו להרתיע.
במהלך מתקפת חג הטת (ראש השנה הוייטנאמי) בינואר 1968 הוטלה עליה משימה של ניסיון התנקשות באדם שהוגדר כמרגל מסוכן. הפעולה נכשלה והיא נעצרה זמן קצר לאחר מכן. מעצר זה הוביל למשפט ולגזר הדין הכבד, שבדיעבד הפך אותה שלא מרצונה, לדמות סמלית בזיכרון המלחמה.
המעצר עצמו לא היה חריג. אלפי פעילים נעצרו באותן שנים. מה שהפך את סיפורה לחריג לא היה כתב האישום, אלא מה שקרה באולם בית המשפט.
המשפט – כשהשלטון מבקש להרתיע
המשפט של ווֹ תִ׳י תַנְג נערך בשנת 1968 בבית דין צבאי בסייגון, בשיאן של שנות האלימות והחשדנות בדרום וייטנאם. זה לא היה משפט שנועד לברר אשמה או חפות, אלא הליך שמטרתו הייתה אחת: העברת מסר. בתי דין צבאיים באותן שנים פעלו במהירות עם מרחב מצומצם להגנה משפטית, וזאת כחלק ממאבק כולל במחתרות הקומוניסטיות שפעלו בערים ובכפרים.
כתב האישום ייחס לה פעילות חתרנית וסיוע לארגון אויב: היו אלו האשמות חמורות, אך שכיחות. באולם המשפט לא התחוללה דרמה משפטית: הסעיפים הוקראו, העדויות הוצגו בקיצור, וגזר הדין נדמה כקבוע מראש. כשנגזרו עליה 20 שנות מאסר עם עבודת פרך, היה ברור שזהו רגע שנועד להיראות כסיום: נקודת הכרעה שנועדה להרתיע לא רק את הנאשמת, אלא גם את מי שצפה מן הצד.
עבור המשטר הדרום וייטנאמי, המשפט היה חלק ממנגנון רחב יותר של שליטה: שימוש בהליכים פומביים כדי לבודד פעילים, להטיל פחד ולהבהיר את גבולות המותר. אישה צעירה, לבדה מול מערכת צבאית משפטית, נועדה לגלם את עליונות המדינה על הפרט. אלא שדווקא כאן, במקום שבו התסריט היה אמור להסתיים, התרחש הרגע ששינה את משמעותו של כל ההליך.
הרגע המצולם – חיוך שמערער מערכת
ברגע הקראת גזר הדין, ווֹ תִ׳י תַנְג חייכה חיוך רחב. לא חיוך מתגרה, לא צחוק רם, אלא חיוך שקט, כמעט רגוע. התצלום שתיעד את שבריר הזמן הזה (תמונת הנושא), הקפיא אותו לנצח: צעירה עומדת באולם בית משפט, מוקפת אנשי ביטחון חמורי סבר, ומביטה במערכת בעיניים פקוחות בלי גילויי פחד גלוי ובלי בקשת רחמים.
החיוך הזה היה חריג משום שסתר את כללי הטקס. משפטים פומביים נועדו לייצר היררכיה ברורה: המדינה שופטת והנאשם נשבר. מצפים לדמעות, לחרטה, או לפחות למבט מושפל. חיוך, לעומת זאת, שובר את ההסכמה הלא כתובה של הסצנה. הוא מסרב לאשר את עליונות הכוח ומטיל ספק בשאלה מי באמת שולט ברגע. עוצמתו של החיוך לא נבעה רק מעצם קיומו, אלא מן הפער בינו לבין המציאות: אישה צעירה, לבדה, מול מערכת אלימה וממוסדת, שאינה מבקשת להפוך לגיבורה או לקדושה, אלא פשוט מסרבת לשתף פעולה עם תפקיד הקורבן. לשבריר שנייה אחד, הסדר התהפך והשלטון נזקק לחיוך כדי להסביר את עצמו, ולא להפך.
על פי העדויות, באותו מעמד אמרה תַנְג משפט שהפך לציטוט מוכר בזיכרון הוייטנאמי: "אני תוהה אם המשטר הזה יחזיק מעמד מספיק זמן כדי לכלוא אותי 20 שנה". זו לא הייתה הכרזה לוחמנית, אלא הבעת ביטחון שקטה בכך שפסק הדין, חמור ככל שיהיה, אינו המילה האחרונה.
מצילום לתעמולה: איך נולד מיתוס
התצלום של ווֹ תִ׳י תַנְג לא נשאר באולם בית המשפט. בתוך זמן קצר הוא יצא אל מחוץ לגבולות הרגע, והחל חיים חדשים משל עצמו. בעיתונות, בכרזות, בספרי לימוד ובמוזיאונים, החיוך חדל להיות מחווה אישית והפך לדימוי לאומי. צפון וייטנאם אימצה אותו בהתלהבות: לא כעוד סיפור גבורה משדה הקרב, אלא בעקר כהוכחה לכך שהמאבק מתנהל גם ברמה המוסרית והתודעתית.
עבור רבים בעולם, מלחמת וייטנאם נצרבה בזיכרון דרך מספר תצלומים אייקוניים: הצילום הידוע של ההוצאה להורג בסייגון – רגע קיצון של אלימות גלויה, והתצלום של קים פוּק (שזכתה לכינוי "ילדת הנפלם") רצה עירומה על הכביש – דימוי של גוף אזרחי פגוע שהפך לסמל אוניברסלי של קורבן.
צילומים: אדי אדאמס וניק אוט (Creative Commons license)
החיוך של תַנְג מציע מבט אחר לגמרי: לא רגע של מוות ולא גוף שנשרף, אלא מחווה שקטה של עמידה מול כוח.
כוחה של התמונה היה בפשטותה. לא נשק, לא דם, לא דרמה חזותית, רק פנים צעירות וחיוך רחב. עבור מנגנון התעמולה, זה היה חומר אידיאלי: משהו שקל לזכור, קל לשכפול וטעון במשמעות. האישה שבתמונה לא הוצגה כפרט עם סיפור מורכב, אלא כייצוג של ביטחון היסטורי: כזה המבקש לשדר כי המאבק צודק, גם אם העונש עצמו נותר כבד וממשי עבור מי שנושאת אותו.
חיוכה של ווֹ תִ׳י תַנְג באותו מעמד שימש מקור השראה לרבים. היא לא נשאלה אם ברצונה להפוך לסמל, היא פשוט הפכה לכזה. כמו נשים רבות אחרות במלחמת וייטנאם, דמותה גויסה לנרטיב גדול ממנה, כזה הזקוק לסמלים ברורים.
במובן הזה, החיוך לא רק ערער את המערכת שגזרה את דינה, אלא גם סימן את תחילתו של תהליך אחר: המעבר מאדם חי אל אייקון. מכאן ואילך, השנים בכלא והמחיר הגופני והנפשי ששילמה נדחקו לשוליים: ווֹ תִ׳י תַנְג נותרה כדימוי שנים ארוכות לאחר מכן.
המחיר האמיתי: הכלא והשתיקה
מאחורי החיוך הקפוא בתצלום השתרעו שנים ארוכות של מציאות אחרת לגמרי. לאחר גזר הדין נשלחה ווֹ תִ׳י תַנְג לכלא קון דאו (Côn Đảo), קומפלקס בתי כלא מבודד ואכזרי, שנודע עוד מתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי כאחד המקומות הקשים ביותר לכליאה פוליטית בווייטנאם.
בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי נעשה בוייטנאם שימוש בגיליוטינה להוצאות להורג של אסירים פוליטיים. כלא קון דאו היה חלק ממערכת כליאה רחבה זו. היה זה מקום שבו נאסרו, עונו ולעיתים גם מצאו את מותם מתנגדי השלטון: סמל מובהק לאלימות המשפטית של התקופה הקולוניאלית.
המקום המשיך לפעול גם במהלך מלחמת וייטנאם. בתוך מתחם הכלא הופעלה שיטת כליאה אכזרית במיוחד שנודעה בשם "כלובי הנמרים": תאים קטנים ופתוחים מלמעלה, שבהם הוחזקו אסירים בתנאים קשים של חום, צפיפות ובידוד. הכליאה לא נועדה רק לשלול את חירותם, אלא גם לשבור את גופם ורוחם ולהפוך את הזמן עצמו לכלי ענישה. נוסיף לכך בידוד, תנאים סניטריים ירודים, עבודות כפייה ואלימות שיטתית, והתמונה המתקבלת עגומה למדי.
על חיי היומיום שלה בכלא ידוע מעט יחסית. לא משום שלא היו קשים, אלא משום שסיפורים כאלה נוטים להיבלע בתוך הנרטיב הגדול. רוב שנות העשרים שלה חלפו בין קירות, ללא חופש תנועה וללא עתיד ברור. החיוך הרחב שהפך אותה לאייקון, לבטח לא ליווה את שגרת ההישרדות.
כאן נחשף הפער העמוק בין דימוי למציאות. בזמן שהתצלום המשיך להתגלגל, לעורר השראה ולהופיע בפרסומים רשמיים, תַנְג עצמה נעלמה כמעט לחלוטין מן העין הציבורית. המיתוס התקיים במרחב אחד, והחיים נמשכו במרחב אחר, שקט, סגור ומוחשי הרבה יותר. ההכרה הציבורית התמקדה ברגע אחד – החיוך בבית המשפט, ולא במסלול החיים שבא אחריו. הסמל היה ברור ונוח לשימוש, אך האדם כידוע מורכב הרבה יותר. זהו המחיר הכבד של הפיכת אדם לסמל: הזיכרון מאיר רגע אחד, אך מחשיך את כל השאר, ונוטה להשאיר את הסיפור האישי בשוליים.
Creative Commons license
כלא קון דאו נסגר לאחר איחוד וייטנאם בשנת 1975 ואינו משמש עוד כמתקן כליאה. כיום הוא חלק ממתחם מוזיאונים ואתרי זיכרון לאומיים, הפתוחים לציבור ומוקדשים להנצחת האסירים הפוליטיים שהוחזקו בו בתקופות השלטון הצרפתי ומלחמת וייטנאם.
מבני הכלא עצמם נשמרו כמעט כפי שהיו: התאים, החצרות, ואף תאי "כלובי הנמרים". הם מוצגים לא כאתר תיירות רגיל, אלא כמרחב זיכרון חינוכי, שמבקש להמחיש את תנאי הכליאה ואת מחיר המאבק לעצמאות. עבור מבקרים וייטנאמים רבים זהו אתר טעון במיוחד, מקום של אבל, כבוד וזיכרון לאומי.
אחרי 1975 – מה קורה לסמלים כשהמלחמה נגמרת?
דבריה של ווֹ תִ׳י תַנְג היו נבואיים: המשטר לא רק שלא החזיק מעמד 20 שנה, אלא שדרום וייטנאם חדלה להתקיים כמדינה עצמאית באפריל 1975. תַנְג שוחררה מהכלא ב-7 במרץ 1974, כחלק ממימוש הסכמי השלום שנחתמו בפריס בשנת 1973, וזאת לאחר שריצתה פחות מ-6 שנים מתקופת המאסר שנגזרה עליה.
אילוסטרציה על סמך צילום היסטורי
עם נפילת סייגון ואיחוד וייטנאם בשנת 1975, השתנה בן לילה מעמדה של תַנְג: מאסירה בכלא היא הפכה לסמל ניצחון ודמות מוערכת במשטר החדש. עם שחרורה היא חזרה אל עולם שטרם הכירה: מלחמה שהסתיימה, חברה שהשתנתה וזיכרון ציבורי שכבר הקדים אותה.
בשנים שלאחר מכן השתלבה תַנְג בממסד של וייטנאם המאוחדת. היא כיהנה כחברת פרלמנט, מילאה תפקידים ציבוריים ועסקה בהנצחה ובזיכרון המלחמה. במובן הזה, סיפורה הוא סיפור הצלחה: אישה ששרדה, זכתה להכרה ואף קיבלה מקום רשמי בתוך ההיסטוריה שתרמה לעיצובה.
לאחר המלחמה נישאה תַנְג, הקימה משפחה, הייתה לאם וחייה התנהלו בין תפקידים ציבוריים לבין שגרה אישית שלא זכתה להד ציבורי דומה. כמו אצל נשים רבות שהפכו לסמלים לאומיים, חייה האישיים נותרו כמעט מחוץ לסיפור הרשמי. היא הלכה לעולמה בשנת 2014, כשהיא מזוהה עד יומה האחרון עם אותו רגע שהגדיר את מקומה בזיכרון הקולקטיבי.
במובן הזה, סיפורה של ווֹ תִ׳י תַנְג מאיר תופעה רחבה יותר בזיכרון מלחמת וייטנאם: אם גברים מונצחים לרוב דרך מעשיהם, נשים מונצחות לעיתים קרובות דרך דימוי, דרך רגע סמלי אחד ולא דרך חיים שלמים. הזיכרון בוחר מחוות שקל לספר ומוותר על תהליכים שקשה להכיל. ואולי זו דרכו של עולם: החיוך נזכר, השנים שאחריו כמעט ונשכחות.
אילוסטרציה על סמך צילום היסטורי
חיוכה של תַנְג ימשיך להביט אלינו מן התצלום: לא כהבטחה לניצחון, אלא כתזכורת לכך שגם בתוך מערכות אלימות וסגורות, יש רגעים שבהם אדם אחד מצליח ולו לרגע, לא לשתף פעולה עם הפחד.
ההנצחה שלה בוייטנאם עצמה הייתה מאופקת: שמה ותצלומה שולבו במוזיאונים, בספרי לימוד, ברחובות ובבתי ספר, כחלק מסיפור רחב של נשים במאבק המהפכני. ווֹ תִ׳י תַנְג כיהנה במשך מספר שנים כיו"ר אגודת הידידות וייטנאם–קובה, ולאחר מותה נקרא בית ספר בהוואנה על שמה. אך נדמה כי ההנצחה החזקה ביותר שלה לא נבנתה מאבן אלא התקיימה באותו דימוי שחי בתודעה הרבה מעבר לכל אנדרטה.
לסיום כמובן מוסיקה
ולסיום, ראוי להשאיר את המילים ולהקשיב למוסיקה.
טְרִין קוֹנְג סוֹן (Trịnh Công Sơn) היה מגדולי היוצרים של וייטנאם במאה ה-20, מי שבחר לכתוב על המלחמה לא דרך ניצחון או גבורה, אלא על האובדן והאדם הפשוט. בזמן ששני הצדדים ייצרו שירי תעמולה וסמלים ברורים, טְרִין קוֹנְג סוֹן כתב על שתיקה, על שבריריות החיים ועל מה שנשאר אחרי שהקרבות נגמרים. לא לשווא זכה לכינוי "בוב דילן הוייטנאמי". שירו "Ca Dao Mẹ" (שיר עם של אם) הוא שיר על אימהות, על זיכרון ועל המחיר האנושי שהמלחמה גובה גם הרחק משדות הקרב. כמו סיפורה של ווֹ תִ׳י תַנְג, גם השיר הזה מזכיר שהמאבק לא מתנהל רק בשדות הקרב או באולמות המשפט, אלא גם בגוף, בזיכרון ובחיים שממשיכים הרחק מן הדימוי ומן הסמל.
