מלחמת וייטנאם התנהלה אמנם אלפי קילומטרים מבתיהם של צעירי ארצות הברית, אך ברחובות לוס אנג'לס, ניו יורק וסן פרנסיסקו, נולדה באותה עת חזית משמעותית נוספת. זו הייתה מלחמה שלא רק פילגה את האומה, אלא גם הולידה דור שלם שהחל לגלות את כוחו מחדש: דור שהשתמש בגיטרות, בשירים ובצלילים חשמליים כדי להתקומם נגד מה שנראה לו כעיוות מוסרי. בעוד החיילים לחמו ביערות, בכפרים ובביצות של דרום מזרח אסיה, האמנים בבית כתבו את פס הקול של המחאה. וכמו שקורה לעיתים בהיסטוריה, המוסיקה לא רק שיקפה את התקופה, היא גם עיצבה אותה.
לידת שירי המחאה
שירו של בוב דילן "Blowin in the Wind" וכן שירו הידוע של פיט סיגר "Where Have All the Flowers Gone" היו מהצלילים הראשונים שבישרו על תחיית המצפון המוסיקלי של ארה"ב. בשעה שדילן ניסח בסדרה של שאלות רטוריות את הבלבול, הייאוש והתקווה של דור שלם, סיגר כתב שיר שנשמע כמעט כמו תפילה: שיר של אבל, של כמיהה ודרישה מוסרית להפסיק את מעגל הדמים. למרות שלא נכתבו על וייטנאם, כשהמלחמה החריפה נשמעו שיריהם של דילן וסיגר כאזהרה מפני אותן טעויות שעלולות למלא שוב חלקות חדשות בבתי העלמין.
שירים אלו יצרו שפה חדשה למוסיקה האמריקאית והם לימדו דור צעיר של מוסיקאים, כי הגיטרה שבידם היא הרבה יותר מכלי מיתר: היא יכולה להיות דגל, צעקה ונשק מוסרי של ממש. אך בשנים הבאות יתברר כי השאלות השקטות של מוסיקת הפולק כבר אינן מספיקות. המציאות תדרוש צליל אחר, חד ואגרסיבי יותר. וכך בתוך שנים ספורות, ייכנס הרוק אל שדה הקרב ושירי המחאה יקבלו צורה חדשה ועוצמתית יותר.
הרוק נכנס לשדה הקרב
באמצע שנות השישים השתנתה סצנת המחאה: מהופעות פולק אינטימיות של דילן וסיגר היא עברה אל במות הרוק הגדולות והעוצמתיות. להקות כמו Creedence Clearwater Revival העניקו למחאה קול חדש, תקיף ונחרץ.
שירם "Fortunate Son" (הבן בר המזל) הפך לסמל של דור שלם משום שהוא לא עסק רק במלחמה עצמה, אלא בעיקר בחוסר הצדק שמאחוריה: המיוחסים, בני האליטה הפוליטית והכלכלית, מצאו דרכים להימנע מהגיוס, בעוד שבני המעמדות הנמוכים נשלחו לחזית. בשורת הפזמון, זעק ג'ון פוגרטי את מה שצעירים רבים הרגישו:
"It ain’t me, I ain’t no fortunate son"
מדובר במלחמה שאחרים משלמים עליה את המחיר, בדיוק כפי שביטא זאת מלקולם אקס: "כאשר העשירים מנהלים מלחמה, העניים הם בדרך כלל אלו שמתים".
לצידם של קרידנס קלירווטר, היו אלו קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג (Crosby, Stills, Nash & Young) שהציתו סערה עם שירם "Ohio" (אוהיו), תגובה מיידית לרצח ארבעת הסטודנטים בהפגנה בקנט סטייט שבאוהיו. השיר הפך לצעקה של מחאה, קול שנשא את הזעם ואת תחושת הבגידה של התקופה.
אל גל המחאה של מוסיקת הרוק הצטרפו גם אמנים ואלבומים נוספים שהפכו עם הזמן לסמלים תרבותיים של התנגדות. באפלו ספרינגפילד (Buffalo Springfield) העניקו לצעירי סוף שנות השישים את צלילי האזהרה החדים של התקופה עם "For What It’s Worth", שיר שלא נכתב על וייטנאם אך הפך להמנון של חוסר האמון בממסד ושל רוח המחאה שנשבה ברחובות.
בשנת 1965 היה זה בארי מקגוויר (Barry McGuire) עם שירו "Eve of Destruction" שסימן את הדרך עם שיר שחזה את תחושת הקטסטרופה המתקרבת ותקף את המוסריות של המלחמה.
גם Jefferson Airplane הביאו קול מחאתי חד באלבום Volunteers שנשא מסרים מהפכניים ברורים וקרא בגלוי לשינוי חברתי. כל אלו ביחד, הרחיבו את המחאה מעבר לפולק ולשירה האקוסטית, אל אזור שבו הרוק עצמו הפך לכלי נשק תרבותי. שירי המחאה של התקופה חשפו פערים, דרשו תשובות והפכו לבמה המרכזית שעליה נאמרו הדברים שארה"ב התקשתה לשמוע.
לקראת סוף שנות השישים משהו השתנה: קולה של המחאה גבר והיא כבר לא הייתה רק פוליטית, היא הפכה לקיומית. המוסיקה החלה לשקף לא רק התנגדות למלחמה, אלא גם תחושה עמוקה שארה"ב עצמה מתפרקת. ה-Rolling Stones נתנו לכך ביטוי מטלטל בשירם "Gimme Shelter" (תנו לי מקלט), שיר בעל נופך אפוקליפטי שממנו עולה תחושה כי המלחמה כבר בולעת את כל מה שמסביב. הדור הצעיר חש שהבית כבר לא יציב כמו שחשב. כך שרו הסטונס:
"The floods is threatening
My very life today
Gimme, gimme shelter
Or I'm gonna fade away…"
שיער: התיאטרון מצטרף למחאה
בתוך גל המחאה המוסיקלית של סוף שנות השישים, בלט גם "שיער": מחזמר מהפכני באותה עת (1967) שעלה על בימות ברודוויי בדיוק בשיא מלחמת וייטנאם. "שיער" לא היה רק מופע בידור, הוא היה כתב אשמה פוליטי עטוף בצבע, במוסיקת רוק ובפרובוקציה. המחזמר הציג חזית צעירה של סירוב לגיוס, ביקורת חריפה על הממסד, התנגדות למלחמה ואת ערכי תרבות הנגד של דור שלם: שלום, אהבה, חופש וביטוי עצמי ללא גבולות. שירים כמו "Aquarius" ו-"Let the Sunshine In" הפכו להמנוני מחאה שנשמעו לא רק על הבמה אלא גם בצעדות ובכיכרות. "שיער" הראה שהמחאה נגד המלחמה כבר אינה נחלתם של זמרי פולק ואנשי רחוב בלבד, אלא היא פרצה אל לב המיינסטרים התרבותי.
וודסטוק, ההמנון והשבר הלאומי
באוגוסט 1969, על הגבעות של וודסטוק שבמדינת ניו־יורק, התאספו יותר מחצי מיליון צעירים וכל המתח, הכעס, התקווה והמרד של התקופה פרצו שם החוצה.
פסטיבל וודסטוק, שזכה לכינוי "3 ימים של מוסיקה ושלום" הציג את עצמו כמרחב שבו צעירים ביקשו לברוח רגע מהכאוס הפוליטי והמוסרי שסבב אותם. בתוך אווירה זו התרחש אחד הרגעים המרגשים ביותר של הפסטיבל: היה זה בבוקרו של היום האחרון, כשג'ימי הנדריקס עלה לבמה ופתח בגרסה שלו להמנון האמריקאי – "הדגל זרוע הכוכבים". מה שהחל כהמנון המוכר של ארה"ב, הפך עד מהרה לצלילי סירנות, פיצוצים, וצרחות של גיטרה שהזכירו פגזים מתפוצצים בג'ונגלים של וייטנאם. הייתה זו הצהרה אנטי מלחמתית רבת עוצמה. עבור רבים, זה היה רגע שבו ארה"ב הביטה במראה וראתה את עצמה פצועה, מפולגת, ואולי אפילו אבודה. הביצוע של הנדריקס הפך לאחד מסמלי המחאה האדירים של התקופה לא בגלל מילים, אלא בגלל מה שנשמע בתוכו: ההכרה שהמלחמה חודרת לכל מרחב אפשרי בחיי האומה, עד שבסופו של דבר גם ההמנון שלה נשמע כמו שדה קרב.
שנת 1971 הביאה עמה את אחד מסמלי המחאה העמוקים ביותר: "What’s Going On" (מה קורה כאן?) של מרווין גיי. בעוד שירי המחאה של שנות השישים היו זועמים, גיי בחר בדרך אחרת: עדינה יותר, אך חודרת עמוק יותר ללב. האלבום נולד לאחר שאחיו שב מהמלחמה עם צלקות פיזיות ונפשיות, וגיי שכבר היה כוכב בלייבל "מוטאון", מצא עצמו תוהה כיצד ניתן לשיר על אהבה כאשר העולם סביבו עולה בלהבות. התוצאה הייתה יצירה שבמרכזה שאלה פשוטה וכמעט ילדותית: מה קורה כאן? כך הוא שר:
"Mother, mother, there's too many of you crying"
"מה קורה כאן" אינו שיר מחאה רגיל, הוא יותר כמו תפילה שבורה של אומה שמנסה למצוא את דרכה חזרה אל עצמה. האלבום הפך לציון דרך משום שהראה שמחאה אינה חייבת להיות צעקה, היא יכולה להיות גם לחישה נחושה, אנושית ומלאת חמלה.
ובתוך כל המאבקים הקולקטיביים של התקופה, בלטה גם ג'ואן באאז. היא הייתה קולו הצלול של המצפון האמריקאי, זמרת שהפכה לדמות מרכזית במחאה.
ג'ואן באאז ודייוויד האריס – המצפון האזרחי של המחאה
לצד שירתה הצלולה של ג'ואן באאז, ניצב גם דייוויד האריס, בן זוגה באותן שנים ואחד מסמלי הסרבנות הבולטים של תקופת וייטנאם. האריס, סטודנט כריזמטי מאוניברסיטת סטנפורד, סירב בגלוי לצו גיוס ב-1968 מתוך עמדה מוסרית נחרצת נגד המלחמה. האריס נשלח על כך למאסר. סיפורו הפך לסמל לא רק של התנגדות למלחמה, אלא של אומץ לב אזרחי: צעיר אמריקאי שבחר לשלם מחיר אישי כבד כדי לא להיות שותף לעוול.
באותן שנים עמדה ג'ואן באאז לצידו של האריס, הקדישה לו את השיר "Song for David", ובקולה נתנה ביטוי ללבטים של רבים שנקרעו בין מצפונם לבין ציפיות החברה. בנם של האריס ובאאז, גבריאל, נולד כאשר אביו היה בכלא ובשירה היא מזכירה גם אותו.
השיר הנפלא שלה יצא באלבומה "One Day at a Time".
Creative Commons license
באאז עצמה לא הגבילה את מחאתה לווייטנאם בלבד. לאורך כל הקריירה שלה הייתה מעורבת עמוקות במאבקים אזרחיים: מתנועת זכויות האזרח של מרטין לותר קינג ועד מאבקי שלום וזכויות אדם ברחבי העולם, דבר שהפך את קולה למצפן מוסרי עבור מיליונים. הסיפור שלהם הוכיח שמוסיקה ומחאה אזרחית יכולות להתמזג לקול אחד, קול של התנגדות ותקווה, המתבסס על האומץ של היחיד לומר "לא".
המחאה שהגיעה לחדרי הממשל
הוויכוח על מידת השפעתן של תנועות המחאה על סיום מלחמת וייטנאם נמשך עד היום, אך ברור שהייתה להן השפעה משמעותית על מקבלי ההחלטות. ככל שהמחאה התרחבה בקמפוסים, ברחובות ובעיקר במוסיקה, הלך וגבר הלחץ הציבורי על הבית הלבן והקונגרס. הפוליטיקאים הבינו שהם כבר לא יכולים להתעלם מהקולות העולים מן השטח: צעירים שמסרבים להתגייס, הורים שמאבדים אמון בממשל ואמנים שמעניקים למחאה שפה רגשית וחדה שמגיעה לכל בית.
המוסיקה תרמה לכך בכך שהפכה את המחאה לנגישה ובלתי ניתנת להתעלמות. המוסיקה והשירים שהזכרתי כמו "Fortunate Son" ו-"Ohio" לא רק תיארו מציאות, הם גרמו למיליונים להתחבר אליהם רגשית. בעידן שבו הרדיו היה המדיה המרכזית, השירים הללו התגלגלו אל תוך הסלון של כל משפחה והפכו את תחושת השבר למשהו אישי.
בסופו של דבר, על רקע מחאה הולכת וגוברת, ירידה חדה בתמיכה בממשל, בחירות מתקרבות, והבנה הולכת ומעמיקה שהמלחמה אינה ניתנת לניצחון, החלו הפוליטיקאים לחפש מוצא. המוסיקה כנראה לא הכריעה את המלחמה, אך היא בהחלט סייעה ליצור את התנאים שבהם מנהיגים כבר לא יכלו להרשות לעצמם להתעלם מהשבר שחשפה.
מה הוכיחה המחאה?
מחאת וייטנאם הוכיחה דבר אחד באופן חד וברור: למוסיקה יש כוח שממשלות, טנקים או מנגנונים פוליטיים, אינם יכולים לבטל. היא חוצה גבולות, מדלגת מעל אידאולוגיות, ונוגעת במקומות שבהם נאומים, כתבים ועיתונאים מתקשים לגעת. המוסיקה היא כלי מחאה אפקטיבי מפני שהיא מצליחה לעורר רגש ולהעניק קול למה שאנשים חשים, אך לא תמיד יודעים כיצד לבטא. בכך היא הופכת תחושה פרטית לתנועה ציבורית.
במובן זה, צדק פבלו פיקאסו כשאמר על ציורו הידוע "גרניקה": "אמנות לא נועדה לקשט דירות, היא כלי מלחמה". הדברים שנאמרו על ציור, נכונים גם למוסיקה של ימי וייטנאם. היא לא נועדה רק ללוות את התקופה, אלא לשמש אמצעי במאבק רעיוני, נשק תרבותי שמסוגל לערער מוסכמות ולגעת במצפון של אומה שלמה.
העקרונות האלה לא נשארו מאחור בעידן וייטנאם. בראשית שנות ה-2000 צמחה בארה״ב תנועת מחאה חדשה שהתנגדה למלחמות בעיראק ובאפגניסטן. תנועה זו נשאה את השם "Not in Our Name". זה היה גם שמו של השיר המזוהה עם התנועה, שהפך להצהרה מוסרית ברורה: אם המלחמה אינה צודקת, אל תעשו אותה בשמנו.
אולי זו בדיוק סיבת כוחם של השירים והמוסיקה: הם מזכירים כי בכל תקופה ובכל מאבק, הקול האנושי כשהוא מושר בכנות ובעוצמה, מסוגל להאיר מצפון, לטלטל את הציבור, ולעיתים אפילו לשנות מציאות.
נסיים עם "Ohio" של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, שיר שנכתב בתוך שעות ספורות והפך מיד לזעקה גדולה שנשאה את הכאב של דור שלם. ניל יאנג זעק לתוך המיקרופון את מה שמיליונים הרגישו ולא העזו לומר בקול. הארבעה האלו מזכירים לנו שגם ברגעים החשוכים של ההיסטוריה, מוסיקה אינה רק אמנות: היא יכולה להפוך לאזהרה ולכוח שמסוגל לחשוף את האמת, גם אם היא אינה כל כך נוחה.
