Creative Commons license
בליבה של טיראנה הסואנת, הרחק מרעשי התנועה ומהקצב המהיר של העיר, שוכן אחד המקומות השקטים והמסקרנים ביותר באלבניה: המרכז העולמי של המסדר הבקטשי. מאחורי שער ברזל פשוט וצנוע למראה, נפרש לפנינו גן מטופח ובו מבנה בעל ארכיטקטורה ייחודית. זהו לא רק מקום של תפילה, אלא גם מוקד של זהות תרבותית, רוחנית והיסטורית — גשר בין מסורת לעולם המודרני, בין מזרח למערב ובעקר בין אדם לאדם.
Creative Commons license
מי הם הבקטשים, מה מסמל המקום הזה וכיצד הפכה אלבניה שהיא מדינה מוסלמית חילונית ברובה, לביתה הרוחני של אחת מהתנועות הסופיות המיוחדות והפתוחות ביותר שצמחו באסלאם? הביקור כאן איננו רק מסע גיאוגרפי: זהו מפגש עם עולם רוחני אחר, שקט, עתיר בסמלים, היסטוריה וסובלנות.
הבקטשים
כדי להבין מי הם הבקטשים, יש להכיר קודם כל את הסופים: הסופים הם אנשי הזרם הרוחני-מיסטי בתוך האסלאם. זרם זה פועל הן בקרב מוסלמים סונים והן בקרב השיעים. הסופיות היא גישה או דרך (ṭarīqa) המבקשת להגיע לקרבה עמוקה עם אללה דרך אהבה, מוסיקה, מדיטציה, ריקוד, משמעת עצמית וחיים פשוטים.
הבקטשים הם סופים, אך עם מאפיינים מיוחדים: הם קרובים מאוד באמונתם לשיעה ומקדשים את עלי בן אבי טאלב (בן דודו וחתנו של הנביא מוחמד). הם משלבים באמונתם אלמנטים פואטיים, סמלים נוצריים עממיים ולעיתים גישה אוניברסלית. הבקטשים הם בעלי היררכיה פנימית מובהקת: ראש המסדר נקרא "באבא עליון" והם שמים דגש בעקר על העומק הפנימי והרוחני ופחות על קיום ההלכה האסלאמית (כמו צום רמדאן או חמש תפילות ביום).
המסדר הבקטשי נוסד במאה ה-13 באסיה הקטנה על ידי הדמות המיסטית חאג'י בקטאש ולי (Hacibektaş Veli) והוא נחשב לאחד הזרמים הסוּפיים הפתוחים והמתונים ביותר באסלאם.
חאג'י בקטש ולי מופיע בציורים כאשר הוא מחזיק בידיו אריה וצבי. האריה מסמל כוח, שליטה ואומץ ואילו הצבי מייצג עדינות, חוכמה, טוהר ושלום. המסר המרכזי בציור הוא איחוד הניגודים: חאג'י בקטש ולי, כדמות מיסטית ורוחנית, מצליח לאחד בין כוחות מנוגדים בטבע, טורף וטרף תחת שליטתו הרוחנית. זו דרך סמלית לומר: היכן שיש אהבה, חכמה רוחנית ואמונה, גם הניגודים הגדולים ביותר יכולים לחיות יחד בשלום.
Creative Commons license
בניגוד לגישות דתיות נוקשות, מדגישים הבקטשים ערכים של סובלנות, אחווה בין דתית, שוויון מגדרי ומסלול רוחני אישי. במהלך מאות השנים שלאחר הווסדה, נפוצה התנועה הבקטשית ברחבי האימפריה העות'מאנית, אך במיוחד באזור הבלקן ורבים מהאלבנים אימצו אותה ואת עקרונותיה.
לאחר שהמסדר הבקטשי הוצא מחוץ לחוק בטורקיה בשנת 1925 במסגרת הרפורמות החילוניות של מוסטפא כמאל אטאטורק, נאלצו ראשי המסדר למצוא מקום חדש למרכז הרוחני שלהם. אלבניה, שבה הייתה כבר קהילה בקטשית פעילה ובעלת השפעה, הפכה ליעד טבעי. בשנת 1929 הוכר המסדר באלבניה כדת רשמית נפרדת וזמן קצר לאחר מכן בתחילת שנות ה-30, החל להיבנות המרכז החדש בטיראנה. המהלך סימן לא רק שינוי גאוגרפי, אלא גם מעבר לעידן חדש שבו הבקטשיזם על מסריו (שלום, פתיחות וסובלנות), נטמע בזהות הרוחנית והתרבותית של אלבניה. התהליך לווה כמובן גם בהגירה של בקטשים רבים מטורקיה לאלבניה.
את בניית המרכז הוביל הבבא העליון של התנועה הבקטאשית באותה עת: סאלי ניאזי דדה (Sali Njazi Dede).
הבַּבָּא העליון (Baba i Madh או Kryegjyshi) הוא כאמור המנהיג הרוחני העליון של התנועה הבקטשית. תפקידו דומה לזה של פטריארך או ראש מסדר דתי: הוא אחראי על הנהגת המסדר, על שמירת המסורת, פיקוח על ההנהגה המקומית של הטֵקֵאות (בתי תפילה בקטשיים), קבלת החלטות דתיות וייצוג התנועה מול הרשויות והמוסדות בעולם.
המימון לפרויקט הבנייה המרשים הזה הגיע ברובו מתרומות פרטיות של מאמינים אך גם מאנשי השלטון המקומי שרצו למנוע את דעיכת המסורת הסופית.
המרכז הבקטשי
המרכז הבקטשי בטיראנה הוא מבנה מרשים המשקף את ההיסטוריה והמסורת העשירה של המסדר. המבנה משלב אלמנטים ארכיטקטוניים מסורתיים עם נגיעות מודרניות וכולל חללי תפילה רחבים, חדרי טקסים ומרחבים פתוחים בהם מתקיימות התכנסויות רוחניות. בחצר המרכז נמצאות גינות מטופחות ופינות שקטות המיועדות למדיטציה ולהתבודדות. בתוך המבנה ניתן למצוא פריטים היסטוריים, כתבי קודש ותמונות המתארות את דרכו של הבבא העליון ושל הבקטשיזם בכלל. המרכז משמש כמקום מפגש לקהילה הבקטשית ומארגן פעילויות דתיות, תרבותיות וחינוכיות שמטרתן לשמר ולקדם את המסורת הבקטשית בקרב דורות חדשים.
Creative Commons license
בנוסף לכך המרכז מארגן באופן שוטף סדנאות, הרצאות ופסטיבלים שמטרתם לקדם את ההבנה והידע על התורה הבקטשית, לצד אירוח מאמינים ותיירים מכל רחבי העולם. בכל שנה מתקיימות במרכז חגיגות בולטות לציון אירועים דתיים מרכזיים של הבקטשים, בהם משתתפים אלפי אנשים. המרכז משמש גם כפלטפורמה לקידום דו קיום בין דתי ולשיח תרבותי באזור הבלקן.
Creative Commons license
מה ניתן לראות במקום
הטֶקה (Tekke) – חלל התפילה
החדר המרכזי של התפילה הבקטשית: זהו מבנה מתומן עטור קשתות אלגנטיות אך יחד עם זאת אין בו משהו מנקר עיניים כמו בקתדרלות נוצריות מפוארות. הוא מאופק ושקט. אין בו מינרט כמו במסגדים רגילים, אך יש בו מקום לתפילה אישית והתכנסות קבוצתית. עיטורי הקיר הצבעוניים בצורות גיאומטריות שונות סמליים והתמונות של דמויות מרכזיות במסדר, מוסיפים תחושת עומק ואינטימיות. מעל כולן מתנשאת כיפה רחבה שנועדה להקרין תחושה של פתיחות וחיבור בין שמים וארץ.
קברו של סאלי ניאזי דדה
זהו מקום קבורה של הבבא העליון הראשון באלבניה, מי שהעביר את המטה המרכזי של הבקטשים מטורקיה לטיראנה. זהו אתר עלייה לרגל וליד הקבר מתקיימות אזכרות וטקסים.
מוזיאון קטן
בתוך המרכז שוכן מוזיאון המציג את תולדות המסדר הבקטשי: כתבי יד, תצלומים היסטוריים, בגדי פולחן, חפצים סמליים (כמו כובעים, חרבות טקסיות ועוד) ואפילו מסמכים על רדיפות בתקופה הקומוניסטית.
החצר והגן
גן שקט, ירוק ומטופח ובו פסלים של דמויות בולטות במסדר הבקטשי, ספסלים להתבוננות ומרחב שקט למדיטציה. באביב – המקום פורח והאווירה בו כמעט מיסטית.
ספרייה וארכיון
ספרייה קטנה המכילה כתבים סופיים, טקסטים בקטשיים וכתבים פילוסופיים. לא תמיד פתוחה לקהל, אך לעיתים ניתן לבקש גישה מודרכת.
חדרי מפגש והדרכה
המרכז מארח כנסים, שיחות בין-דתיות, שיעורי מבוא לבקטשיזם ומפגשים עם אנשי דת. באירועים מיוחדים גם תיירים יכולים להשתתף או להאזין להרצאות פתוחות.
צילום: בנצי גורן
תקופת הקומוניזם
בשנת 1967 כאשר אלבניה נשלטה על ידי אנוור הודג'ה, הוציא השליט צו דרקוני שנועד למחוק את סממני הדת מכל פינה באלבניה והכריז: "אין עוד מקום לאלוהים במדינה הסוציאליסטית." באחת נסגרו כל הטקיות, המסגדים, הכנסיות והמנזרים. גורלו של המרכז הבקטשי לא היה שונה: שעריו ננעלו והמקום כולו נותר מיותם.
הספרים הוחרמו, נרות הכסף נבזזו והמקום הפך למחסן שומם ומוזנח. הבקטשים שנותרו באלבניה בחלקם נכלאו ואחרים נרדפו או אולצו לחדול מכל עיסוק דתי. הדת הבקטשית שנשאה תמיד מסרים של סובלנות ורוחניות פנימית, הפכה לאסורה. כל עיסוק דתי באלבניה באותה עת, נחשב כמעט לבגידה במולדת.
לאחר הקומוניזם
כשקרס המשטר הקומוניסטי בשנת 1991, שב המקום לחיים. המרכז נפתח רשמית שוב ביום 11 ביולי 1992, והפעם לא בפחד אלא בגאווה. המרכז שוקם, הספרייה נפתחה מחדש, והנרות – אותם נרות שכובו באכזריות – שבו להאיר.
דמות מפתיעה שהייתה שותפה לשובו של המרכז הבקטשי לפעולה לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, הייא אמא תרזה. אמא תרזה הייתה נזירה קתולית ילידת סקופיה, אך בעלת שורשים אלבניים. על אף השתייכותה לנצרות הקתולית, נכחה אמא תרזה בטקס החגיגי לציון פתיחתו מחדש של המרכז בשנת 1992 והביעה את תמיכתה בדרכו הרוחנית של המסדר. נוכחותה סימלה את תקוותם של רבים באלבניה לעידן חדש של סובלנות דתית ודיאלוג בין דתי. באותו מעמד אמרה: "אני מאוד שמחה להיות כאן היום במרכז דתי שבו האנושות קודמת לכל". דבריה אלה ייצגו נאמנה את הרוח האוניברסלית של הבקטשיזם ומיקמו את המרכז החדש לא רק כאתר דתי, אלא כמרחב של תקווה, פתיחות ואחדות.
Creative Commons license
הסמל הבקטשי
הסמל המרכזי של המסדר הבקטשי כולל כוכב ירוק בן 12 קודקודים, המייצגים את שני עשר האימאמים הקדושים במסורת השיעית, אשר זוכים להערצה עמוקה במסדר. הצבע הירוק מסמל חיים, טוהר, תקווה והתחדשות רוחנית, והוא מזוהה עם עלי בן אבי טאלב, הדמות המרכזית ביותר במסדר.
בחלק מגרסאות הסמל מופיעים גם עלים ירוקים – לרוב בצורת עלי גפן – המשקפים ערכים של שפע, צמיחה, חיבור לאדמה, מסורת חקלאית, ולעיתים אף את רעיון החיים הרוחניים המתחדשים תמידית. העלים מסמלים את הקשר של הבקטשים לטבע, לפשטות ולמסורת האלבנית הידועה של הכנסת אורחים.
Creative Commons license
הבקטשים, היהודים וישראל – קשר של כבוד הדדי
הקהילה הבקטשית טיפחה לאורך השנים קשרים חמים עם העם היהודי ועם מדינת ישראל. בתקופת השואה כמה מאנשי המסדר סיכנו את חייהם כדי להסתיר ולהציל יהודים באלבניה הכבושה וזאת בהתאם לעקרון הבקטשי של שמירה על כל אדם באשר הוא, ולערך האלבני העממי ה- Besa (קוד של כבוד).
גם בעידן המודרני הבקטשים ממשיכים בקו של סולידריות: ביום 7 באוקטובר 2023, לאחר מתקפת חמאס הקטלנית על ישראל, פרסם ראש הקהילה הבקטשית העולמית באבא מונדי הצהרה חד משמעית של גינוי לפעולת הטרור והזדהות עם מדינת ישראל.
בשנת 2021 היה שגריר ישראל באלבניה באותה עת, נח גל גנדלר, בין המוזמנים לארוחת האיפטאר (שבירת צום הרמאדן) שנערכה בטקה המרכזית בטיראנה. הייתה זו מחווה יוצאת דופן של כבוד בין הדתות והכנסת אורחים על פי מטב המסורת האלבנית.
בין טיראנה לחיפה
בביקורי במרכז הבקטשי בטיראנה, איני יכול שלא לחשוב על מקום אחר קצת רחוק משם: על המרכז הבהאי בחיפה. לא מדובר רק במבנה הגדול בעל הכיפה והגנים המטופחים המזכירים את חיפה, אלא בהרבה יותר מזה.
שני זרמים אלו שנולדו באסלאם השיעי, הבקטשים והבהאים, מציעים לעולם תשובה דומה: דרך של פיוס ולא של פילוג. אך בעוד שהבהאים יסדו דת חדשה משלהם, הסופים והבקטשים אינם מבקשים להתנתק מהאסלאם.
הבהאים והבקטשים מכבדים את כל הדתות, מעודדים אחווה בין בני אדם ושניהם, כנראה שלא במקרה, נרדפו לאורך הדורות על הגישה הזו: הבקטשים בבלקן והבהאים באיראן אך למרות הרדיפות שחוו, הם נשארו נאמנים לדרכם ולעקרונותיהם. כמה חבל שמספרם של הבקטשים והבהאים כל כך קטן ביחס לדתות האחרות ושזרמים אלו המייצגים את כל הטוב באנושות, נשארו בשוליים.
לסיום קצת מוסיקה
המוסיקה בתרבות הבקטשית היא הרבה יותר מאמנות או בידור: היא כלי רוחני עמוק המלווה את הטקסים, מחבר בין האדם לאלוהים ומעורר תחושת אחדות, אהבה והתמסרות. קולות השירה המלווים בכלי הנגינה המסורתיים, יוצרים לעיתים חוויה מדיטטיבית המסייעת למאמינים להיכנס למצב של הארה רוחנית.
אחד הז'אנרים המוסיקליים החשובים בתרבות הבקטשית הוא הנֶפֶס (nefes) – פיוט סופי, הנאמר או מושר בטקסים. המילה "נֶפֶס" בטורקית פירושה "נשימה" או "נשמה", ובהקשר המוסיקלי היא מייצגת שירה שמטרתה לרומם את רוחו של המאזין, לקרב אותו לאל ולחוויית ההתמסרות.
הנפס מבוצע בטקסים דתיים סופיים בליווי כלי נגינה מסורתיים כמו הבגלאמה והחליל ולעיתים בליווי שירה קבוצתית או סולנית.
הנה השיר "Ağlama Gözlerim Mevlam Kerimdir" שאם נתרגם את שמו לעברית זה "אל תבכי עיניים שלי, ה' הוא רחום ונדיב".
