Creative Commons license
משחק הכדורגל באנגליה צמח מתוך מסורת ארוכת שנים: עוד בימי הביניים התקיימו ברחובות ובכפרים משחקי כדור עממיים, לעיתים בצורות פרועות ואלימות. במאה ה-12 תיאר הכומר וויליאם פיצסטיבן (עוזרו של הארכיבישוף מקנטרברי), ילדים בלונדון המשחקים בכדור, וניתן למצוא עדויות למשחקי כדור שונים גם מהמאות ה-15 וה-16. אולם רק במאה ה-19 החל הכדורגל לקבל צורה מודרנית: "חוקי קיימברידג’" שנוסחו ב־1848 והקמת התאחדות הכדורגל האנגלית ב־1863, הניחו את היסודות למשחק הכדורגל כפי שאנו מכירים אותו היום. שנים ספורות לאחר הקמת ההתאחדות, בשנת 1867 נערך טורניר הכדורגל הראשון ובשנת 1871 הושק הגביע האנגלי, מפעל הקיים עד היום.
במשך עשרות שנים שוחק הכדורגל במגרשים שכונתיים קטנים, בלב קהילות מקומיות, בהם המרחק בין היציע לדשא היה כמעט בלתי מורגש. זו הייתה תקופה רומנטית שבה הכדורגל היה בראש ובראשונה שייך לאוהדים, לרחוב ולשכונה. אך בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת תופעת המעבר לאצטדיונים עצומים ומודרניים, תהליך המביא אתו יתרונות כלכליים ותדמיתיים, אך גם מסמל את סיומו של אותו עידן רומנטי ותחילתו של עידן חדש, גלובלי וממוסחר יותר.
תרבות הכדורגל האנגלית
תרבות הכדורגל האנגלית אינה מסתכמת רק במשחק עצמו: זו חוויה כוללת המשלבת טקסים, מנהגים ותחושת שייכות קהילתית. האוהדים מגיעים אל המשחקים כשהם לבושים בצבעי הקבוצה, מתכנסים קודם לכן בפאבים שליד האצטדיון לשתייה, שירה, ולעיתים אף צועדים יחדיו בשירה אל היציעים. שירים מסורתיים שחלקם בני עשרות שנים, מהדהדים באצטדיונים ויוצרים תחושת אחווה וייחודיות שאין דומה לה. עבור רבים הכדורגל הוא חלק מהזהות המשפחתית: לעיתים רואים במגרש את הסבא שלוקח את נכדו בפעם הראשונה לצפות בקבוצתו האהודה ומעביר לו לא רק את חווית המשחק, אלא גם מסורת של נאמנות. כך גדלים דור אחר דור אוהדים חדשים הנושאים עמם את אותה אהבה לקבוצה והופכים את הכדורגל האנגלי לסיפור משפחתי מתמשך.
במגרשי השכונה הישנים הרגישו האוהדים כי הם קרובים לשחקנים פיזית ורגשית, כאילו הם חלק בלתי נפרד מהמשחק. זו החוויה האנגלית הקלאסית שהפכה את הכדורגל בממלכה למוסד תרבותי ולא רק ספורטיבי.
המעבר לעידן החדש
במהלך השנים האחרונות עבר הכדורגל האנגלי מהפכה שקטה אך עמוקה, מהפכה ששינתה לא רק את מראה האצטדיונים, אלא גם את רוח המשחק. הצורך להיענות לביקושים הגדלים של הקהל המקומי והבינלאומי, לדרישות הבטיחות ההולכות ומחמירות, לפוטנציאל הכלכלי של השידורים, החסויות והתיירות – הוליד גל של בניית אצטדיונים חדישים: מרווחים, נוחים, עטורי טכנולוגיה ומלאי אפשרויות מסחר.
אך עם כל ההישגים – התחושה הישנה, זו של קהילה מחוברת, של יציעים צפופים ואוהדים קרובים לדשא – הולכת ומתפוגגת. מושבים עסקיים מחליפים את הטריבונות הצעקניות, לוחות השידורים מכתיבים את זמני המשחקים יותר מהמסורת המקומית, והקבוצה השכונתית מתנהלת לעיתים כמו תאגיד בינלאומי.
זוהי תמונה של עידן חדש, שבו הכדורגל אולי מקצועי, נוצץ ורווחי יותר, אך גם רחוק יותר מהשורשים שמהם צמח.
סוף הרומנטיקה
שלוש מהקבוצות הגדולות של לונדון – ארסנל, ווסטהאם וטוטנהאם – ממחישות היטב את תהליך השינוי: כל אחת מהן עזבה אצטדיון אהוב ועמוס בזיכרונות לטובת מתקני ענק מודרניים, שמבטאים את המעבר מהשכונתי אל הגלובלי.
ארסנל – מהייבורי אל האמירויות
שכונת הייבורי (Highbury) בצפון לונדון היא שכונה ותיקה, ירוקה ושקטה יחסית, המאופיינת ברחובות צרים עם שורות בתים ויקטוריאניים ותחושת קהילה מקומית חזקה. במשך עשרות שנים היה אצטדיון הייבורי מוקד החיים בשכונה. סביבו קמו חנויות, פאבים ובתי קפה שהתעוררו לחיים בימי המשחקים והפכו לחלק בלתי נפרד מהווי המקום.
Creative Commons license
האצטדיון ששימש את ארסנל מ־1913 ועד 2006, נודע כאחד האינטימיים באנגליה. המושבים הצמודים לדשא והאווירה השכונתית, חיזקו את הקרבה בין הקהל לשחקנים עד כי האוהדים הרגישו חלק בלתי נפרד מהמשחק. עם זאת, הקיבולת המוגבלת והדרישות הכלכליות הובילו בסופו של דבר למעבר לאצטדיון האמירויות (Emirates Stadium). האצטדיון החדש מודרני ומרשים, אך עבור אוהדים רבים סימל המעבר את סיומו של עידן – את אובדן הבית הישן לטובת פרויקט מסחרי ונוצץ.
Creative Commons license. Photo: Arne Müseler
טוטנהאם – מווייט הארט ליין אל האצטדיון החדש
גם טוטנהאם חוותה שינוי דומה. השכונה הנושאת את שם המועדון בצפון לונדון ידועה במגוון האתני והתרבותי שבה, ונחשבת לאחת הרב-תרבותיות בעיר עם קהילות מהאיים הקריביים, אפריקה, טורקיה ועוד. בליבה עמד אצטדיון ווייט הארט ליין (White Hart Lane) האצטדיון שהיה במשך יותר ממאה שנה הלב הפועם של הקבוצה ושל הקהילה שסביב לה. ביום משחק התמלאו הרחובות בדוכני מזון (הרבה פיש & צ'יפס), פאבים שוקקים והמוני אוהדים שזרמו ברכבות ובאוטובוסים. החיבור בין הקבוצה לסביבתה היה עמוק, והאצטדיון הפך למוקד תרבותי וחברתי לא פחות מספורטיבי.
בשנת 2017 נסגר ווייט הארט ליין ובמקומו נבנה – Tottenham Hotspur Stadium: מתקן מודרני, עצום ואחד החדישים באירופה. אף שהאצטדיון החדש הוקם בדיוק באותו מיקום גיאוגרפי, לאוהדים רבים סימל המעבר פרידה מהאינטימיות ומהשכונתיות, וכניסה לעולם עסקי וגלובלי הרבה יותר.
Creative Commons license
ווסטהאם – מאפטון פארק לאצטדיון האולימפי
האיסט אנד של לונדון, שבו שכן אצטדיון אפטון פארק (Upton Park) או בשמו האחר Boleyn Ground, מזוהה היסטורית עם מעמד הפועלים. זהו אזור של נמל, מספנות ותעשייה, אך גם אחד המוקדים המרכזיים של ההגירה ללונדון. במאות ה-19 וה-20 התיישבו בו מהגרים רבים: יהודים ממזרח אירופה, קהילות איריות, ובהמשך גם קהילות מבנגלדש ומהקריביים. שכונת שורדיץ' למשל שבלב האיסט אנד, שיקפה היטב את הפסיפס הזה: היא החלה כאזור פועלים פשוט, הפכה למוקד של מהגרים יהודים עם בתי כנסת ושווקים הומים ובהמשך שינתה פניה והפכה למרכז תרבותי וצעיר.
בתוך ההקשר הזה, ווסטהאם יונייטד סימלה עבור רבים את הערכים של עבודה קשה (סמל המועדון הוא פטישים), נאמנות וגאווה מקומית. ביום משחק גדשו האוהדים את רחובות האיסט אנד, הפאבים התמלאו, הבירה זרמה שם כמים וצבע הסגול-בורגונדי של ווסטהאם נראה בכל פינה. האצטדיון הישן שיקף את הקשר הישיר בין הקבוצה לתושבי השכונה, והיה למוקד חיי קהילה של ממש.
בשנת 2016 עזבה ווסטהאם את אפטון פארק ועברה לאצטדיון האולימפי בסטרטפורד: מדובר במבנה עצום שהוסב ממשחקי לונדון 2012. המעבר נתן תשתיות מודרניות וכמובן יתרונות כלכליים, אך גם יצר תחושת ניכור בקרב רבים מהאוהדים. "זה כבר לא אותו משחק" ו"איבדנו את הבית" היו רק חלק מהציטוטים של אוהדי ווסטהאם שהתפרסמו בעיתונות האנגלית.
האינטימיות של המגרש הישן נעלמה ובמקומה הגיעו מושבים מרוחקים ומבנה חסר זהות היסטורית. עבור תושבי האיסט אנד ואוהדי הקבוצה, הייתה זו לא רק פרידה מאצטדיון אלא גם מאורח חיים קהילתי, עוד צעד לקראת סיום עידן הרומנטיקה בכדורגל האנגלי.
Creative Commons license
מה נותר מהרומנטיקה?
למרות המעבר לאצטדיונים עצומים ומודרניים, הרומנטיקה לא נעלמה כליל. היא פשוט עברה תהליך שינוי. מועדונים רבים מודעים לנוסטלגיה של אוהדיהם, ומשקיעים מאמצים בשימור הזיכרון:
שימור מיקום וגיאוגרפיה: טוטנהאם למשל, בחרה לבנות את האצטדיון החדש בדיוק על חורבות ווייט הארט ליין, כדי שהאוהדים ימשיכו להגיע לאותה שכונה ולאותו רחוב.
שילוב אלמנטים היסטוריים: בארסנל הפכו חלק מהיציעים של הייבורי למבני מגורים, אך השאירו את החזיתות המקוריות ושימרו את כר הדשא כגינה פנימית. גם באצטדיונים חדשים אפשר למצוא קירות זיכרון, לוחות הנצחה ותערוכות קטנות המספרות את ההיסטוריה. אצטדיון האמירויות החדש, מרוחק רק כמה מאות מטרים מהמקום בו עמד המגרש הישן של ארסנל.
סמלים ואייקונים: התרנגול המוזהב של טוטנהאם, סמלו של המועדון, הועתק מווייט הארט ליין וניצב בגאווה באצטדיון החדש. ווסטהאם הקימה לוח זיכרון באתר אפטון פארק, כדי שהאוהדים לא ירגישו שהעבר נמחק.
תרבות האוהדים: השירים, הטקסים, המפגש בפאב לפני המשחק, כל אלו ממשיכים גם באצטדיונים החדשים ומספקים תחושת המשכיות.
Creative Commons license
Creative Commons license
כך לצד כל המודרניזציה, האוהדים עדיין מוצאים דרכים לשמור על תחושת השייכות והמורשת. במובנים רבים, זהו ניסיון להוכיח שהרומנטיקה לא נעלמה, גם היא פשוט מסתגלת לעידן החדש.
גם כיום המגמה לא נעצרת: מועדונים גדולים כמו מנצ’סטר יונייטד וניוקאסל מקדמים בניית אצטדיונים חדשים ומודרניים, ואחרים כמו אסטון וילה, לסטר ולידס, מתכננים הרחבות משמעותיות. אפילו אצטדיון וומבלי, מקדש הכדורגל האנגלי שנחנך בשנת 1923, נהרס ונבנה מחדש ב-2007, עדות לכך שהמעבר לעידן חדש נוגע לא רק למועדוני שכונה, אלא גם לסמלים הלאומיים ביותר של המשחק. הכדורגל האנגלי ממשיך לצעוד קדימה, אך בכל צעד כזה מתעוררת מחדש השאלה מה נותר מאותו קסם ישן אשר גרם לרבים כל כך להתאהב בו.
בין נוסטלגיה לחדשנות
הכדורגל האנגלי עבר כאמור דרך ארוכה – ממשחקי רחוב פרועים ועד לאצטדיונים עצומים המארחים מאות אלפים ומשודרים למיליארדים. ברור לכולם כי המעבר הזה הביא עמו קדמה, נוחות והצלחה כלכלית, אך גם סימן את סיומו של עידן שבו הכדורגל היה בראש ובראשונה של הקהילה, של השכונה או של האוהד הפשוט.
במובנים רבים, זה מזכיר את עולמן של חברות הסטארט-אפ: יוזמה קטנה מלאה תשוקה ואינטימיות, שגדלה, מצליחה ולבסוף עושה "אקזיט" ונמכרת לקונצרן בינלאומי. כך גם הכדורגל: מהמגרשים השכונתיים הצנועים, דרך היציעים הצפופים והקהל המקומי בו כולם הכירו את כולם, אל עבר מתקנים עצומים וממותגים בבעלות תאגידים ובעלי הון זרים. בדיוק כפי שסטארט-אפ מאבד לעיתים את רוח היזמות הראשונית כשהוא נמכר למשקיעים גדולים, כך גם הכדורגל האנגלי נדרש לאזן בין אותנטיות לבין שוק גלובלי ומסחרי.
ובכל זאת, מי שמבקש לטעום מן הרומנטיקה הישנה יכול למצוא אותה עדיין במגרשי הליגות הנמוכות באנגליה. שם במגרשים קטנים עם יציעים ישנים ואוהדים המכירים זה את זה בשמותיהם, נשמרת תחושת הקהילה במלוא עוצמתה. אך ברגע שקבוצה מליגות אלו מעפילה לדרג הגבוה יותר, היא כמעט בהכרח נדרשת לעבור תהליך דומה של שדרוג, שיפוץ, מעבר ומודרניזציה – ובכך גם היא מאבדת בהדרגה משהו מהקסם הישן.
יתרה מכך, התופעה איננה ייחודית לאנגליה. במדינות רבות בהן הכדורגל הוא הספורט המוביל, מאיטליה ועד דרום אמריקה, ניתן לראות את אותו תהליך: החלפת מגרשי שכונה עתיקים באצטדיונים מודרניים, והמתח המתמיד בין הרצון לשמור על המסורת לבין הלחצים הכלכליים והגלובליים של העידן החדש.
אולי דווקא כאן טמונה גדולתו של המשחק: ביכולתו להכיל גם את הניצוץ של הקדמה וגם את הגעגוע לעבר, גם את המסחר וגם את האהבה הפשוטה לדשא הירוק. עוד לא דיברנו על נוכחותם הגוברת של שחקנים, מאמנים ובעלי תפקידים זרים – שמוסיפים צבע ומשחק איכותי, אך גם מטשטשים לא פעם את זהותן המקומית של הקבוצות.
הכדורגל האנגלי כמו החיים עצמם, נע תמיד בין מסורת לחדשנות – ובתווך הזה ממשיך לפעום ליבו של המשחק היפה.
לסיום כמובן מוסיקה
אין שיר שמסמל טוב יותר את הרומנטיקה האבודה והחלום המתמשך של הכדורגל האנגלי מאשר Three Lions (Football’s Coming Home). השיר נכתב ב־1996 לקראת טורניר היורו (אליפות אירופה בכדורגל) ה-10 שנערך באנגליה ומאז הוא הוא הפך להמנון הלא רשמי של הנבחרת. הוא מבטא געגוע לעבר מפואר, כאב של שנים בלי תואר ותקווה מחודשת ש"הכדורגל יחזור הביתה". הפזמון הפשוט – “It’s coming home” – מתגלגל ביציעים, בפאבים וברחובות, וממשיך להזכיר לכולם שהקסם של המשחק עדיין חי. כי בסופו של דבר, מעבר לאצטדיונים הענקיים והמסכים הבוהקים, הכדורגל נשאר שיר ישן ביציעים, געגוע ותקווה שימשיכו לעבור מדור לדור.
