העיר קנזאווה (Kanazawa) שביפן היא בירתו של מחוז אישיקווה שבחבל צ'ובו והיא שוכנת על שפת ים יפן (הים המפריד בין יפן ליבשת אסיה) בחלקו המרכזי של מערב האי הונשו. אחד הדברים המייחדים את העיר היא העובדה שבמלחמת העולם השנייה, היתה קנזאווה בין הערים אשר האמריקאים חסו עליהן. העיר לא הופצצה ולכן רבים ממבניה ההיסטוריים, שרדו עד ימינו.
בקנזאווה מספר אטרקציות המצדיקות את ההגעה אליה, המעניינת מהן לדעתי היא הגן הידוע: קנרוקואן, או כמו שהוא נקרא לעיתים – גן שש המעלות. האסתטיקה היא חלק מהותי מחיי היום יום של היפנים הם והם מקפידים עליה לא רק בגנים אלא גם באוכל, בלבוש ובכל דבר אחר, אבל בואו נתרכז עתה בגנים בהם ניתן לראות את אחד משיאיה של אותה אסתטיקה.
כיצד החל כל הענין הזה?
תחילתם של הגנים היפנים הוא במאה ה-9, אז חזר מינמוטו נו טורו (Minamoto no Tōru) ממסעו לאיי מצושימה. מינמוטו נו טורו היה בן אצולה ושר בחצרו של קיסר יפן. עם שובו הוא היה כה נפעם ממראות נופי המולדת, עד שהחליט להקים בחצרו גן שיכלול אגם, צמחיה וסלעים כדי שאלו יזכירו לו מידי יום את נופיה של יפן.
יחסם המיוחד של תושבי יפן לטבע, הוא משהו אשר מעוגן בדת השינטו העתיקה. היפנים מאמינים כי אלי השינטו (קאמי) שוכנים בכל מקום בו יש טבע עם נוף יפה (ולא בגורדי השחקים של טוקיו…). אנו יודעים כי התרבות הסינית השפיעה מאוד על התרבות היפנית (כמו גם על מדינות רבות אחרות באסיה) והקשר עם סין הביא ליפן שלל רעיונות הקשורים לתכנון הנוף והגנים.
מהו אם כן גן יפני?
גן המכיל את ארבעת האלמנטים הבאים:
• מקור מים
• אי
• גשר אל האי
• פנס, לרוב במבנה אבן
בגנים רבים ניתן לראות גם בתי תה ועצי בונסאי ננסיים.
מהיכן הגיע לקנזאווה השם "גן שש המעלות"?
מקורו של השם הוא בשיר סיני המדבר על 6 אלמנטים הצריכים להיות בגן: נוף, חלל מרווח, מקומות להתבודד בהם, מים זורמים, תכנון מקורי ודברים עתיקים. על פי אותו שיר, קשה מאוד למצוא גנים עם כל המאפיינים האלו, אך בגן בקנזאווה ניתן לראות את כולם. שטחו של הגן הוא כ-100 דונם ובתקופת הפריחה באביב, המקום מרהיב ביופיו עם שלל צבעים של אדום, ורוד ולבן.
הגן הוקם לראשונה בשנת 1676 על ידי משפחת אצולה אשר שלטה באזור כ-300 שנה. בשנת 1759 נפגע הגן קשות עקב שריפה שפרצה במקום אך 15 שנה מאוחר עבר הגן שיפוץ והחל משנת 1822 נושא הגן את השם Kenrokuen. בעבר היה הגן חלק מטירת קנזאווה הצמודה אליו אך לאחר פתיחתה של יפן למערב במחצית השניה של המאה ה-19 (עוד אחזור לענין הזה בהמשך), הולאמו כל הטירות ביפן והגן נפתח לקהל הרחב.
כל מה שצריך לעשות בגן הוא לטייל ולהנות מהנוף המדהים, מהפריחה (אם באנו באביב) או מצבעי השלכת (אם באנו בסתיו), כמובן גם מיופים של דגי הקוי באגם, אך יש כמה דברים אשר אני ממליץ לשים אליהם לב.
קודם כל שימו לב כי בכל עצי האורן המחטים צומחים רק כלפי מעלה. לא מדובר כאן באיזה זן מיוחד של עצים אלא זו תוצאה של טיפוח יום יומי ועבודת גננות שאינה מסתיימת לעולם. דבר נוסף אליו יש לשים לב הם ה"קביים" הרבים אשר תומכים בענפי העצים בני מאות השנים וזאת על מנת למנוע קריסה של הענפים ולשמור על צורתם.
בנוסף לתמיכה זו, לקראת החורף עצים רבים נקשרים בחבלים בצורת קונוסים כדי למנוע את קריסת הענפים כתוצאה מהצטברות של שלגים עליהם.
Creative Commons License by Wikimedia
בשנים הקשות של מלחמת העולם השנייה, סבלה יפן במיוחד ממחסור בחומרי גלם ואחד הפתרונות למצוקה היה להפיק טרפנטין מעצי האורן בגן. על חלק מהעצים, עדין ניתן לראות את צלקות הפקת הטרפנטין, זכר לאותה תקופה.
צילום: בנצי גורן
פרט ליופי והאסטתיקה, יש בגן תזכורת לאחד הארועים הקשים בעברה הלא כל כך רחוק של יפן: אנדרטת זכרון ל-400 חיילים אשר נפלו בנסיונם לדכא מרד שבפרץ באי קיושו במאה ה-19.
מה בדיוק קרה שם?
25 השנים שבין 1852 ל-1877, היו שנים קשות ביפן. בתקופה זו נפתחה יפן למערב, השלטון עבר מידי השוגון לידיו של הקיסר ושינויים רבים חלו בפוליטיקה ובמבנה החברתי במדינה. אחד השינויים הדרמטיים פרט לביטול מעמד השוגון, היה ביטול מעמד הסמוראים. שינויים אלו אותם הובילו הקיסר קומיי ואחריו בנו הקיסר מייג'י, לא עברו בשקט ביפן והמדינה נאלצה להתמודד עם מספר מלחמות ומרידות פנימיות. מי שמרד היו סמוראים רבים אשר התנגדו לצעדי הממשלה החדשה.
אחת המרידות הקשות היתה מרד סצומה בשנת 1877. בסצומה אשר באי קיושו היתה אחת הנחלות הפאודליות החשובות והחזקות ביותר ביפן. הסמוראים של סצומה אשר כמו רבים אחרים התקשו להשלים עם אובדן מעמדם, מרדו בקיסר והמדינה נקלעה למלחמת אזרחים אשר נמשכה שנה שלמה. המלחמה הסתיימה בניצחון גדול של הצבא הקיסרי והיה זה המרד האחרון של הסמוראים אשר עם סיומו, שב השקט ליפן ומרידות צבאיות גדולות לא נשנו יותר עד שנות ה-30 של המאה העשרים.
מרד סצומה שימש כרקע לסרט "הסמוראי האחרון" (יצא ב-2003) בכיכובו של טום קרוז.
זוכרים שסיפרתי כי קנזאווה היא בירת מחוז אישיקאווה? 400 החיילים אנשי הצבא הקיסרי אשר נפלו בקרב ולזכרם הוקמה האדרטה, היו כולם תושבי מחוז אישיקאווה. האנדרטה לזכרם של החיילים נעשתה בדמותו של יאמאטו טאקרו (Yamato Takeru). היא הוקמה בשנת 1880 על ידי האמן היפני קנאמורי טוביי (Kanamori Toubei) והיה זה פסל הארד הראשון שהוקם ביפן.
מי אתה יאמאטו טאקרו?
יאמאטו טאקרו הוא דמות חשובה במיתולוגיה היפנית. על פי הסיפור המיתולוגי הוא היה אחד משני בניו של הקיסר קייקו. כבר בצעירותו הוא הפגין אומץ לב והיה לוחם עז נפש. אי לכך נשלח על ידי אביו הקיסר למשימות מיוחדות מהן תמיד שב כמנצח. בין היתר הכניע יאמאטו טאקרו את אלי ההרים, אלי הימים והנהרות. משימתו הבאה היתה להכניע את אלי הרפאים ואת העמים אשר סרבו להיכנע לאביו. כאן הלך טאקרו לדודתו והתלונן כי אביו שולח אותו למשימות צבאיות מבלי שיצייד אותו בכלי נשק מתאימים. דודתו נתנה לו את חרב האלים וכן נתנה לו שק ואמרה לו כי בעת צרה, עליו לפתוח את השק.
לאחר שהכניע את העמים שסרבו להיכנע לאביו, פגש אדם שהציע לו להיכנס אל שדה עשב אשר לדבריו מתקיים שם צייד. כשהיה יאמאטו טקארו בתוך השדה, הצית אותו אדם את העשב. האש הלכה וסגרה עליו, אך לא גיבור מיתולוגי כטאקרו יכנע. בעזרת החרב שקיבל מדודתו קצץ את העשב שעדין לא נשרף ואז פתח את השק. שם הוא מצא אבן חלמיש ובעזרתה הצית אש בעצמו. כאשר הגיע האש לשדות החרוכים מהאש של טאקרו, היא כבתה מכיון שכבר לא היה מה שיבער. כך זכתה חרבו של טאקרו לכינוי "החרב קוצרת העשב" (Kusanagi-no-Tsurugi).
על פי המיתולוגיה היפנית, לאחר מותו הפך יאמאטו טאקרו לעוף גדול ולבן אשר המריא אל השמים, עף לעבר החוף, נחת שם על המצוקים הגדולים ומאז לא שב.
בודאי תסכימו איתי כי גבור עז נפש כיאמאטו טאקרו, הוא דמות ראויה להנציח בעזרתה את חייליו של הקיסר. יש לציין כי זהו לא פסלו היחיד של יאמאטו טאקרו ביפן וכן ניתן לראות את דמותו גם על גבי ציורים של מספר אמנים יפנים.
כמה מילים על חרבות
ציינתי קודם כי דודתו של טאקרו נתנה לו את חרב האלים. על פי המיתולוגיה היפנית, נמצאה החרב על ידי סוסה-נו-אונו שהיה אל הים והסופות וגורש מארץ האלים. הוא מצא אותה בזנבו של דרקון איום ונורא אותו חיסל וכך הציל את בתם האחרונה של זוג זקנים שהדרקון נהג לטרוף בכל שנה אחת מבנותיהם.
המיתולוגיה היפנית אינה היחידה בה יש סיפור על חרבות. חרבות קסמים הוא נושא מקובל בהרבה מיתולוגיות נוספות ודי אם אזכיר כאן את אקסקליבר, אותה חרב שהעניקה גבירת האגם למלך ארתור ואשר יוחסו לה כוחות מאגיים ואת החרב אשר בתחילת המאה ה-15 ניתנה על ידי צב לגנרל לי לוי בהאנוי (אשר בהמשך הכריז על עצמו כקיסר לי תאי טו) כדי שיביס בעזרתה את הסינים. מאוחר יותר קיבל הצב את חרבו בחזרה ומאז נקרא האגם בלב האנוי "אגם החרב שהוחזרה". גם בלמונג (Balmung), חרבו הקסומה של זיגפריד היתה בעלת תפקיד משמעותי בשירת הנבלוגים. אם נלך אל האיסלאם, נגלה את סיפור חרבו הבלתי מנוצחת של הנביא מוחמד – זולפיקר, אותה נתן לבן דודו עלי בן אבו טאלב בקרב אוחוד. אך חרבות מיתולוגיות הן בהחלט נושא לפוסט אחר.
לקראת סיום, המלצה וגם קצת מוסיקה
אני מציע לכל מי שרוצה לקרוא עוד קצת על גנים יפניים, לקרוא את הפוסט המצוין של חברתי אורית מצא על גן העדן היפני ומשם להמשיך ליתר הפוסטים בבלוג הנפלא שלה על יפן.
הנה אחד השירים היפנים הידועים על פריחת הדובדבן.
