ברעום התותחים – המוזות שותקות, כך אומר הפתגם הידוע. אך מה קורה לאחר מכן כאשר התותחים דוממים, אינם רועמים יותר ואבק הקרב שוקע? מטבע הדברים אז מתעוררות המוזות, מרעיפות עלינו מטובן ואנו עדים לגל של יצירה אשר בו המלחמה והאירועים הקשים שחווינו, מוצאים את ביטוים בתחומי האמנות השונים.
בזמן כתיבת שורות אלו אנו מצויים עדין בעיצומה של מלחמת "חרבות ברזל" ואין לי ספק כי הטראומה הזו של אירועי ה-7 באוקטובר ומה שהתרחש לאחר מכן, ימצא את ביטויו גם באמנות.
אמנות בעקבות מלחמה
יש כמובן מספר עצום של יצירות אמנות העוסקות במלחמה ובתוצאותיה, אני אזכיר רק כמה מהן האהובות עלי.
אחת מהן היא הגרניקה של פיקאסו. היא נושאת את שמה של העיר הבסקית שהייתה קרבן להפצצות, הרס וטבח מזעזע לו היו אחראים חיילות האויר של היטלר ומוסוליני באפריל 1937 בזמן מלחמת האזרחים הנוראית שהשתוללה בספרד.
פיקאסו, שבאותה תקופה חי כבר כמה עשרות שנים בצרפת, לא יכול היה להישאר אדיש לאירועים האלו וצייר את היצירה הנושאת את שם העיר גרניקה, עבור הביתן הספרדי בתערוכה הבינלאומית של פריס. גדולתה של היצירה (פרט לגודלה הפיזי שבמקרה זה בהחלט יש לו השפעה) היא העובדה כי פיקאסו לא צייר כלל כלי מלחמה אלא רק את זעקתם של האנשים, תוך כדי שהוא מזכיר כמה יצירות אחרות כמו הפייטה (הורדתו של ישו מהצלב), פסל החירות ואת הסוס מציורו של גויה "שניים במאי 1808". פיקאסו אסר על הצגת היצירה בספרד בכל אותן שנים שפרנקו שליט ספרד היה עדין בחיים ורק לאחר מותו הועברה היצירה המונומנטלית הזו למדריד.
כל סיפורה של היצירה הזו מופיע בספרו של ראסל מרטין "מלחמתו של פיקאסו".
פרנסיסקו גויה אותו הזכרתי, הרבה לצייר את זוועות המלחמה. אירועי המלחמה בין צרפת של נפוליאון לספרד השפיעו מאוד על גויה והוא יצר סדרה גדולה של ציורים ותחריטים בהם הוא מתאר את האירועים האלו עם דימויים בוטים של אכזריות, סבל, עינויים ומוות. אחת מיצירותיו החזקות היא "3 במאי 1808" ובה הוא מתאר את הוצאתם להורג של שבויים ספרדים בידי כוחותיו של נפוליאון. גויה הייטיב לתאר בציור זה את האימה על פניהם של הנידונים למוות רגע לפני שחייהם מגיעים אל קיצם.
Creative Commons licenses
בחלק מ-83 תחריטים שיצר מתאר גויה סצנות אשר לא ניתן להתעלם מן הדמיון בינן לבין מה שקרה אצלנו בדרום. אחד מהם הוא התחריט הנקרא "הן לא רוצות" ובו מוחה גויה נגד מעשי האונס שבצעו חייליו של נפוליאון בנשים הספרדיות: אנו רואים חייל צרפתי גורר נערה צעירה המתנגדת ושורטת אותו בפניו כאשר מאחור מגיעה אישה אחרת המניפה בידה סכין.
Creative Commons licenses
תחריט נוסף נקרא נקרא "הן אמיצות" ובו נראית קבוצת נשים ספרדיות כאשר הן נאבקות בחיילים הצרפתים.
Creative Commons licenses
יפן והפצצה האטומית
ב-6 וב-9 באוגוסט 1945, הטילה ארה"ב פצצות אטום על הירושימה ועל נגסקי. היה זה אירוע טראומטי כמובן עבור היפנים, אך גם עבור האנושות כולה אשר לראשונה בהיסטוריה נחשפה ליכולותיו הנוראיות של הנשק הגרעיני. אין מילים היכולות לתאר את הזוועה ואת השפעות הפצצה על כל מי שהיה קרבן לה. אין פלא אם כך כי אירוע כל כך טראומטי בתולדות האנושות, מצא את ביטויו גם באמנות.
בין השנים 1940 ל-1948 התגוררו סלבדור דאלי ורעייתו גאלה בארה"ב. דאלי היה האמן הראשון שהתייחס באחת מיצירותיו להפצצת הירושימה ונגסקי. כבר בסוף שנת 1945 התפרסם ציורו "אידיליה מלנכולית אטומית ואוראנית" (Uranium and Atomica Melancholica Idyll). ביצירה נראה מטוס המטיל פצצות, חפצים נמסים ונוזלים, מבנה עם כיפה המזכיר את הכיפה האטומית בהירושימה ואדם מתבונן מבועת מהצד. כמו כן ניתן להבחין בפנים אנושיות הצבועות בכחול ואפור, גוונים המביעים ריקבון, והציור בכללותו מביע מוות ודיכאון. כנראה כדי למחות על כך שחלק מהציבור נשאר אדיש, הוסיף דאלי בתחתית הציור שחקני בייסבול העסוקים בשלהם. דאלי כאמור חי אז בארה"ב ומשחק הבייסבול הוא אחד המייצגים של התרבות האמריקאית.
Creative Commons licenses
בשנת 1965 יצר אמן הפופ ארט רוי ליכטנשטיין את ציורו "התפרצות אטומית" – Atom Burst בו הוא מתאר את התפרצות הפטרייה האטומית בפיצוץ ימי. בניגוד מוחלט ליצירתו של דאלי, אין אצל ליכטנשטיין אין כל ביקורת אלא רק סוג של תיעוד.
לוחות הירושימה (Hiroshima Panels)
את הפרויקט הגדול ביותר המציג את זוועות הפצצה, יצרו זוג האומנים היפנים אירי וטושי מרוקי (Iri & Toshi Maruki) והוא זכה לשם לוחות הירושימה.
אירי מרוקי (1901-1995) הוא יליד הירושימה בעצמו. באוגוסט 1945 לאחר ההפצצה הוא הגיע לעיר הולדתו ובהמשך הצטרפה אליו אשתו טושי (1912-2000). במשך חודש ימים הם עבדו שם בסיוע לניצולים ושנים רבות לאחר מכן הם עדין סבלו ממחלות שונות שנגרמו להם עקב השהייה באזור האסון. בהירושימה הם היו עדים למראות מהגיהינום ואלו שינו לגמרי את מסלולם האמנותי. לאחר השהות בהירושימה הם עברו לטוקיו שם הצטרפו למפלגה הקומוניסטית היפנית.
הם החלו את הפרויקט שלהם בשנת 1950 ועבדו עליו למעלה מ-30 שנה, במהלכן הם יצרו 15 לוחות מצוירים שונים. הלוחות הם פנורמות המעוצבות כמסכים רחבים מתקפלים וגודל כל לוח הוא כ– 2×7 מטר. בציורים מתוארות התוצאות הנוראיות של הפצצה: אנשים שגופם חרוך משוטטים ללא מטרה בעוד שאחרים עדין נאכלים באש האטומית, זוגות אוהבים מתחבקים בעת גסיסתם ואימהות מערסלות את ילדיהן המתים. כל ציור מתאר את חוסר האנושיות והאכזריות שבהפצצת אזרחים. כדי להפוך את המסר לאוניברסלי, תיארו בני הזוג מרוקי לא רק יפנים אלא גם חיילים אמריקאים שהופקרו בשטח וכן תושבים קוריאנים רבים. יש לציין כי בעת ההפצצה עבדו בהירושימה קוריאנים רבים ואלו זכו למצבת זיכרון משלהם בפארק השלום בהירושימה. את קורבנות האסון תיארו האומנים בשחור לבן וזאת בניגוד לצבעה האדום של האש האטומית. בני הזוג מרוקי לא תארו את ההרס והחורבן שזרעה הפצצה, אלא מיקדו את יצירתם בדמויות אנושיות בלבד. איש לא יכול להוותר אדיש לנוכח ציוריהם של הזוג מרוקי.
Creative Commons licenses
Creative Commons licenses
Creative Commons licenses
Creative Commons licenses
במהלך השנים מאז החל הפרויקט שלהם, הוצגו יצירותיהם במקומות רבים בעולם. בשנת 1970 הוצג חלק מהיצירה בניו יורק (8 לוחות). באותה עת הייתה ארה"ב שקועה עד צוואר במלחמה בוייטנאם ודעת הקהל סערה עקב הגילויים הקשים בפרשיית הטבח שבוצע במאי ליי. אין ספק כי היה זה עיתוי מאתגר במיוחד להצגת היצירה בארה"ב.
יצירתם של הזוג מרוקי שנויה במחלוקת בארה"ב. בכל פעם שעולה האפשרות כי היא תוצג שם, נשמעים קולות המתנגדים להצגת נקודת המבט היפנית לאירועים הקשים ההם. כך היה בשנת 1995 במלאת 50 שנה להפצצה כאשר מכון הסמיתסוניאן ביקש להציג את היצירה, כך היה בשנת 1998 כאשר חלקים ממנה הוצגו בבוסטון ולאחר מכן בשנת 2015 במלאת 70 שנה להפצצת הירושימה. כולי תקווה כי יום אחד נזכה לראות את לוחות הירושימה כאן בארץ. כיום מוצגת היצירה בגלריה על שמם של בני הזוג מרוקי בהיגאשי-מאצויאמה (Higashi-Matsuyama) הנמצאת כ-55 ק"מ צפונית לטוקיו.
לא רק הירושימה
בזמן ביקורם של הזוג מרוקי בארה"ב, הם נשאלו על ידי המתנגדים להצגת יצירתם שם, מה היו אומרים ביפן לו היה מגיע לארצם אמן סיני שהיה רוצה להציג עבודה המתארת את זוועות טבח ננקינג בסין. באירועי ננקינג בשנת 1937 רצחו היפנים בין 150 אלף ל-300 אלף אזרחים וחיילים סיניים, וכ-20,000 נשים סיניות נאנסו על ידי כוחות הצבא הקיסרי. תשובתם של אירי וטושי מרוקי ניתנה עם שובם ליפן. הם לא חיכו שאמן סיני יעש זאת אלא יצרו בעצמם את "לוח ננקינג" בו מתוארות זוועות הכיבוש היפני. שימו לב לגופות הנשים העירומות שנאנסו ולסצנת עריפת הראשים על ידי החיל היפני.
Creative Commons licenses
בשנת 1977 ביקרו האמנים במחנה אושוויץ. עם שובם הם יצרו את לוח אושוויץ.
Creative Commons licenses
בני הזוג מרוקי זכו במהלך הקריירה שלהם לפרסים רבים ואותות כבוד והוקרה ממוסדות רבים בעולם ובין היתר היו מועמדים (בשנת 1995) לפרס נובל לשלום.
כל מבט ביצירותיהם של אירי וטושי מרוקי מזכיר לי את אמרתו הידועה של פיקאסו: "ציור אינו נעשה כדי לקשט דירות. זהו כלי מלחמה".
למרות ההתנגדות שהייתה בארה"ב להצגת יצירתם של בני הזוג מרוקי, היו אמנים רבים שגילו בה ענין. אחד מהם היה הבמאי האמריקאי ג'ון ג'ונקרמן (John Junkerman) אשר בשנת 1987 עשה סרט דוקמנטרי בן קרוב לשעה על האמנים ויצירתם. הסרט נקרא "אש הגיהינום: מסע מהירושימה" והוא היה מועמד לפרס האקדמיה כסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר. הנה פוסטר הסרט כפי שהופיע בגרסת ה-DVD:
לסיום קצת מוסיקה
מסאו אוקי (1901-1971 Masao Ohki ) היה מלחין יפני. אוקי היה מהנדס כימיה שעסק בתחום זה ולמד מוסיקה בזמנו הפנוי. רק לאחר שסיים את לימודיו בתחום המוסיקה, עזב את הכימיה והקדיש את חייו לכתיבת מוסיקה תזמורתית. בשנת 1953 הוא כתב את הסמפוניה על הירושימה המוקדשת כמובן לטרגדיה מאוגוסט 1945. כאשר הלך אוקי לעולמו בשנת 1971, הוא היה בעיצומה של כתיבת יצירה המוקדשת לעם הוייטנאמי שהיה אז בעיצומה של המלחמה בארה"ב.
הנה יצירתו של אוקי על רקע תמונת יצירתם של בני הזוג מרוקי.
