Creative Commons license
אי שם בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת, למדתי צילום ותולדות האמנות בקמרה אובסקורה. היו אלו כמה שנים נפלאות לא רק של יצירה אלא גם של הרחבת דעת בכמה תחומים אשר בתקופת הלימודים נחשפתי אליהם.
אחד הדברים אשר אז נחשפתי אליהם, היה הברית החדשה אותה כמובן היינו חייבים לקרוא ולהכיר. מכל סיפורי הברית החדשה, סיפורו של יוחנן המטביל היה עבורי סיפור מטלטל ובמיוחד הזילות של חייו והוצאתו להורג כפי שמסופר בבשורות השונות.
תקציר האירועים
התקופה היא שנות השלושים של המאה הראשונה לספירה. בארץ שולט הורדוס אנטיפס (בנו של הורדוס מלך יהודה) אשר נישא להרודיאס (בחלק מהמקורות נקראת הרודיאה) שהיתה אשת אחיו, דבר האסור על פי ההלכה היהודית. יוחנן אינו מסתיר את ביקורתו על נישואין אלו ומשמיע את דבריו מעל כל במה אפשרית, דבר הגורם להורדוס אנטיפס לאסור אותו. כנראה שיוחנן היה מסיים את חייו במרתפי הכלא אלא שכאן חלה תפנית בעלילה. הרודיאס אינה מסתפקת בעובדה שיוחנן נמק בכלא והיא מחליטה כי יש להוציאו להורג, אך הורדוס מלא חששות שמעשה כזה ימיט עליו אסון. כדי לשכנע את בעלה לעשות כרצונה, היא שולחת את בתה היפה שלומית (סלומה), לרקוד לפני הורדוס. שלומית רקדה ריקוד כה מפתה (ריקוד שבעת הצעיפים), עד שהורדוס הנלהב הבטיח למלא כל מבוקשה. בעצת אמה, היא בקשה את ראשו של יוחנן. להורדוס אנטיפס לא היתה דרך חזרה מהבטחתו ומבוקשה ניתן לה. ראשו הערוף של יוחנן הובא אליה על מגש וכך סיים את חייו האיש שאמו היתה בת דודתה של מרים, אמו של ישו ואחת מקדושות הנצרות. חשיבותו של יוחנן בתולדות הנצרות היא עצומה והא נחשב ל"מבשר" על בואו של ישו.
סיפורם של יוחנן ושלומית ריתק רבים וטובים בעולם האמנות. הסיפור עלה כמחזה (אגיע לכך בהמשך), אופרה, זכה לגרסאות קולנועיות וגדולי הציירים ציירו בחלוף השנים סצינות שונות מחייו של האיש.
אחד האמנים האהובים עלי, קאראווג'ו (Caravaggio), צייר בימי חייו הקצרים (38) 11 ציורים שונים של יוחנן, בהם 3 ציורים של אותו אירוע בו הוצא להורג וראשו מובא על מגש לשלומית.
1607: שלומית עם ראשו של יוחנן, מוצג בגלריה הלאומית בלונדון.
1608: הוצאתו להורג של יוחנן, מוצג בוולטה בירת מלטה.
1609: שלומית עם ראשו של יוחנן, מוצג במדריד.
אבל לא רק קאראווג'ו. אחד האמנים הפחות ידועים אשר ליצירתו נחשפתי בתקופה בה קראתי לראשונה את הברית החדשה, הוא הצייר האנגלי אוברי בירדסלי (Aubrey Beardsley).
מי היה בירדסלי?
אוברי בירדסלי נולד ב 21 באוגוסט 1872, בעיר ברייטון למשפחה ממעמד סוציו-אקונומי נמוך וכבר בילדותו גילה ענין בציורים אשר הופיעו בספרי ילדים. בקיץ 1879 לאחר יום הולדתו ה- 7, חלה בירדסלי בשחפת והועבר לפנימייה מחוץ ללונדון. כמו כל ילד שאותו מנתקים ממשפחתו, חש אוברי הקטן געגועים עזים לביתו וכדי להתגבר עליהם, העסיק את עצמו בציור. לאחר שהחלים שב לביתו ואז החליטה אמו להעניק לבנה שיעורים לא רק בציור, אלא גם שיעורי נגינה בפסנתר, אך הציור נשאר התחום המועדף עליו. כשהיה בגיל 9 , נמכרו ציורים שלו לשכנים ולחברים של המשפחה.
בשנת 1889 כשהיה בן 17, שוב חלה בירדסלי בשחפת אך גם הפעם הוא החלים. בשלב זה של חייו הוא מרבה לבקר במוזיאונים ובגלריות, נחשף לאמנות יפנית וכמו אמנים רבים באותה תקופה, מושפע ממנה. באותה תקופה התחיל בירדסלי להתעניין גם בתאטרון.
בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-19, היה אוסקר וויילד אחד המחזאים החשובים בממלכה המאוחדת. וויילד כתב אז את המחזה "סלומה" ובו סיפורה של שלומית בתה של הרודיאס ופנה לבירדסלי שיהיה המאייר של יצירתו. היה זה לאחר פרסום ספרו של וויילד "תמונתו של דוריאן גריי" ושמעו כבר יצא למרחוק. אוברי בירדסלי, נענה בחיוב. המחזה עצמו נאסר להצגה באנגליה. אוסקר וויילד ידע שכך יהיה, לכן כתב את המחזה בצרפתית והוא אכן עלה בפריס. רק מאוחר יותר תורגם המחזה לאנגלית על ידי אלפרד דאגלס, מי שהיה המאהב של אוסקר וויילד.
במחזהו, לא נצמד וויילד לסיפור הברית החדשה. הסיפור המקראי משמש לו כפלטפורמה להטיף נגד השחיתות והצביעות של החברה הבריטית. על פי וויילד, סלומה רואה את יוחנן בנשף שעורך הורדוס אנטיפס לכבודו של קיסר רומא. היא נמשכת אליו ומבקשת ממנו שיתיר לה לנשק אותו. יוחנן מסרב מכיון שהוא רואה בה ובאמה נשים מושחתות. שלומית נשבעת ליוחנן כי היא עוד תנשק אותו. סירובו של יוחנן, הדחייה והעלבון שהיא חשה, הם אשר מלבים את תאוות הנקם שלה.
על פי המחזה, רק כשהיא מקבלת את ראשו של יוחנן היא מבינה את גודל הזוועה שביצעה, ובסערת רגשות של חרטה ותשוקה מלטפת את הראש חסר הגוף ונושקת לשפתיו. בירדסלי צייר בדיוק את הסצנה הזו בו היא עומדת לנשק את שפתיו וקרא לציור "השיא" – The Climax .
הסיטואציה מצמררת: שלומית אוחזת בראשו של יוחנן ושניהם נראים מרחפים באויר. הדם הקולח מראשו של יוחנן משקה את חבצלת המים הנראית כצומחת מתוך השלולית. החבצלת היא סמל נוצרי לטוהר ואולי כך רומז לנו בירדסלי כי יוחנן היה דמות טהורה.
הפרח הידוע ביותר הצומח בשלוליות הוא פרח הלוטוס. אחד המאפיינים של הלוטוס הוא שאת גבעול הצמח קל לכופף אך קשה מאוד לשבור אותו בגלל הסיבים הרבים והחזקים שלו. לכן משוררים רבים תיארו יחסים בין שני נאהבים כמו הלוטוס, קרובים לשבירה אך מחזיקים מעמד. לא משנה כמה רחוק הם יכולים לחיות אחד מהשני, שום דבר לא יכול באמת להפריד אותם בלב. הפרח שצייר בירדסלי אמנם שונה בצורתו מהלוטוס (כי הרי המשיכה או האהבה כאן הן חד צדדיות), אך אולי משתמש כאן בירדסלי בלוטוס ובדימויים השייכים לתרבות היפנית ממנה הושפע? רק לאמן פתרונים.
כדי להעצים את הדמוניזציה של שלומית, מצמיח לה בירדסלי שתי קווצות שיער הנראות כזוג קרניים ואילו התסרוקת על ראשו הערוף של יוחנן, מזכירה לי את ראשה של המדוזה מהמיתולוגיה היוונית. על פי המיתולוגיה, מראשה של המדוזה יצאו נחשים. המשותף ליוחנן ולמדוזה הוא שגם ראשה נכרת (על ידי פרסאוס). בעייני יש בציור הזה משהו השייך לחלוטין לעולם הפנטסיה והפסיכאדליה.
הנה שני ציוריום נוספים של בירדסלי מאותה סדרה. בשמאלי נראים יוחנן ושלומית משוחחים ודי בולטת העובדה כי שניהם נראים זעופי מבט וכי אינם מרוצים מהסיטואציה. הציור הימני נקרא "גמול הרקדנית" (The Dancer's Reward).
בשנת 1896 החלה בריאותו של בירדסלי להתדרדר שוב. הוא זנח את הציור, ביקש להתקבל לכנסייה הקתולית והתעמק בענייני דת. בשנת 1898 הלך לעולמו עוד בטרם הגיעו לגיל 26. כמה שנים לאחר מכן, כתב ריכארד שטראוס את האופרה "סלומה" המבוססת על המחזה פרי עטו של אוסקר וויילד. האופרה הועלתה לראשונה בשנת 1905. בשנת 1923 יצא לאקרנים הסרט האילם שנעשה על פי המחזה של וויילד (פוסטר הסרט בתמונת הנושא).
בחזרה למחזה
הנה מונולוג הסיום אותו נושאת סלומה במחזהו של וויילד (בתרגום חופשי שלי), כשהיא מחזיקה בידיה את ראשו של יוחנן. בעייני זהו מונולוג מצמרר ומקאברי ועל רקע ציורו של בירדסלי, הדברים נשמעים לי מוחשיים במיוחד.
"אה! יוחנן, לא הסכמת שאנשק אותך אך הנה אני עושה זאת עכשיו. אנשוך את שפתיך כאילו היו הן פרי בשל. כן יוחנן, אני אנשק אותך והרי אמרתי לך זאת. ומה קרה לעיניך יוחנן? קודם הביטו בי עיניים אלו במבטים מלאי בוז וזעם, מדוע הן עצומות עתה? פקח אותן והרם את עפעפיך יוחנן. מדוע אינך מיישיר מבט? האם זאת משום שחושש אתה ממני? ומה קרה ללשונך שהיתה כלשונו של נחש צפע היורק ארס? כיצד קרה שנחש הצפע איננו נע עוד? מדוע לשונך אינה מדברת יותר? האין זה מוזר, יוחנן?
דחית אותי יוחנן ודיברת עלי בסגנון מרושע, השווית אותי לזונה ולאשה חסרת רצונות ומאוויים, אך אני סלומה בתה של הרודיאס נסיכת יהודה! עכשיו אתה מת יוחנן, ראשך שייך לי ואני יכולה לעשות בו ככל העולה על רוחי: ברצוני יהיה ראשך מאכל לכלבים וברצוני אניח אותו לעופות השמים.
היית גבר נאה יוחנן. גופך דמה בעייני לעמוד שנהב הניצב על רגליים מכסף. דמית בעייני לגן מלא יונים וחבצלות. בעולם כולו לא היה דבר לבן יותר מגופך, שחור יותר משיער ראשך ואדום יותר מפיך. מדוע סרבת אפילו להביט בי יוחנן? הלטת את פניך בידיך ורק את אלוהיך ראית לנגד עיניך. לו היית מיישיר מבטך היית מתאהב בי בדיוק כשם שאני התאהבתי בך. כולי חשה צמא ליופייך, רעב לגופך ולא יין ותפוחים הם שירגיעו את תשוקתי. ומה אעשה עתה יוחנן? אני נסיכה ואתה בזת לי! אני בתולה יוחנן ואתה הצתת אש בורידי.
הנה נישקתי את פיך אך לשפתיך טעם מר. האם זהו טעמה של האהבה או שמא טעמו של הדם הוא? אומרים כי טעם מר יש לה לאהבה, אך מה זה משנה עתה? הנה יוחנן, נשקתי לשפתיך."
והרי נכתב כבר בשיר השירים כי "עזה כמוות האהבה, קשה כשאול קנאה".
הנה קטע הסיום של האופרה של שטראוס ובו סלומה נושקת לשפתיו של יוחנן.
