Creative Commons licenses
כידוע לכולנו, המוות והחיים שזורים זה בזה. סביר להניח כי כל אדם בוגר בעולמינו התנסה לפחות פעם אחת בחוויית האובדן והפרידה מאדם קרוב. התרבויות וכן הדתות השונות, מקדישות חלק מתורתן לנושא המוות ולכן הן מחפשות דרכים כדי לעזור למתאבלים להשלים עם אובדנם וכאבם.
יש חברות המאמינות כי המוות הוא סופם המוחלט של החיים ולעומת זאת בחברות אחרות מאמינים בחיים שלאחר המוות, בהמשך הקיום במציאות שונה (כמו למשל עולם השאול במיתולוגיות שונות) או בגלגול נשמות. יש תרבויות בהן נחשבים המתים לבעלי כוחות על אשר יש באפשרותם להגן על החיים, ולכן יש לפייס אותם ולעשות כל מאמץ כדי לא לעורר את כעסם.
ברוב מדינות העולם מקובל היום לקבור את המתים באדמה, אך בתרבויות קדומות לא תמיד היה הדבר כך. כפי שהיחס למוות היה שונה מחברה אחת לרעותה, כך היו מנהגים שונים בקשר לקבורה או לטיפול בגופות המתים. כאשר אנו מטיילים ברחבי הפיליפינים, ניתקל במקומות שונים בהרגלי קבורה שהיו נהוגים בעבר. חלק מהרגלים אלו, השתמרו במקומות מסוימים עד ימינו אנו.
שבטי האיפוגאו – שלדים בארון
שבט האיפוגאו הוא אחד השבטים המפורסמים החיים בצפון המדינה, על רכס הרי הקורדיליירה וזה גם מקור השם איפוגאו: אנשי ההרים. כאשר הגיעו הספרדים אל הפיליפינים במאה ה-16, הם החלו מיד בפעילות מסיונרית אשר מטרתה הייתה להפיץ את הנצרות בקולוניה החדשה שלהם. במקומות רבים התהליך היה מהיר למדי והתושבים קיבלו עליהם את עול הדת הנוצרית, אך לא זה היה המקרה עם שבטי הצפון. שבטים אלו היו ובחלקם עדין אנימיסטים והם מאמינים ברוחות הטבע השוכנות במקומות שונים: בעצים, במקורות המים ובפסגות ההרים. שבטים אלו מייחסים כמובן תפקיד חשוב במיוחד לרוחותיהם של האבות.
בתחילה סרבו שבטים אלו לקבל את הנצרות אך גם לאחר שעשו זאת, הם המשיכו לדבוק בחלק מהמסורות העתיקות שלהם ובחלק ממנהגיהם. אחד המנהגים שהשתמרו מאז ועד היום נוגע להרגלי הקבורה של המתים.
צורת הקבורה המקובלת ביותר היא לטמון את המת באדמה, אלא שבחלק מהמקומות בהם חיים שבטי האיפוגאו, מקובל לשוב אל הקבר לאחר פרק זמן של בין שנה ל-3 שנים (פרק זמן מספיק ארוך כדי לתת לגוף להתכלות), להוציא את השלד של המת, לעטוף אותו ולקחת אותו למשמורת בבית המשפחה.
אלא שכאשר עושים זאת, יש להקפיד על מספר דברים:
כמובן שיש חובה להקפיד על איסוף כל עצמותיו של המת. מעבר לכך, לפני שעוטפים אותן ומביאים אותן למשמורת במשכנן החדש, יש להקפיד לסדרן כנדרש. מהו הסדר הנכון? הגולגולת בצד אחד, עצמות האגן בצד השני, עצמות הגפיים משני הצדדים ובאמצע הצלעות ועמוד השדרה.
מה קורה אם עצמותיו של המת לא יסודרו כנדרש? במקרה כזה רוחו של המת לא תמצא לה מנוח והיא תשלח סימנים שונים לבני המשפחה: הוא יופיע אצלם בחלומות, בני המשפחה יסבלו מנדודי שינה ואם המעוות לא יתוקן, הם עלולים לחלות במחלות שונות, היבולים יהיו גרועים ועוד כהנה וכהנה צרות אשר איש אינו מעונין בהן.
מדוע רבים מבני שבטים אלו שומרים את עצמות המת בביתם? מסתבר כי מבחינת בני המשפחה זו דרך נוספת לכבד את המת, את מורשתו ולהבטיח כי זכרו יהיה חלק יום יומי מקיומה של המשפחה.
המנהג של שמירת המתים בבית המשפחה, אינו ייחודי לשבט האיפוגאו בפיליפינים והוא מקובל במקומות נוספים בעולם.
- באינדונזיה, נהוג לחנוט את המתים ולשמור אותם בבית למשך מספר שנים בטרם יובאו לקבורת קבע.
- באי בורניאו נוהגים בני המקום בצורה דומה לבני האיפוגאו אך לאחר הוצאת העצמות מן הקבר, הן אינן נשמרות עטופות בשמיכה כמו בפיליפינים אלא בתוך גלוסקמאות.
- לתושבי מדגסקר יש מסורת הנקראת פאמאדיהאנה (Famadihana). על פי מסורת זו מוציאים בני המשפחה את עצמות המתים מן הקריפטה המשפחתית פעם בשנה, מנקים אותן, עוטפים אותן מחדש בבד נקי ולפני שהן מוחזרות למקומן, מבצעים איתן בני המשפחה טקס ריקוד.
שבט האיגורוט – ארונות תלויים
מנהג מעניין נוסף שהיה בעבר מקובל בעקר על שבט האיגורוט, גם הוא מצפון האי לוזון בפיליפינים, הוא הכנסת המת לארון מתים כפי שמקובל במקומות רבים, אלא שהארון אינו נטמן באדמה: בני האיגורוט נהגו לתלות את ארונות המתים על צלע ההר באמצעות מוטות מיוחדים ושיטות קשירה שונות. כך מאמינים בני השבט, רוחם של המתים תהיה קרובה לרוחות אבותיהם אשר הלכו לעולמם לפניהם. ככל שארון הקבורה יתלה במקום גבוה יותר, כך יזכה המת להגיע לדרגה נעלה יותר בחיים שלאחר המוות.
גם על פי אמונתם של בני שבט האיגורוט, יש לרוח האבות תפקיד חשוב עבור דורות ההמשך: הם משמשים כסוג של מתווכים ומורי דרך לדורות הבאים וניתן לתקשר איתם באמצעות מדיומים אשר להם כוחות על טבעיים.
את ארונות הקבורה התלויים ניתן לראות בעקר באזור סגאדה (בצפון המדינה) אשר על רכס הקורדיליירה, רכס העובר לאורכו של האי לוזון בפיליפינים.
Creative Commons licenses
Creative Commons licenses
אך לא רק ארונות תלויים: באזור סגאדה יש מספר מערות אשר גם הן שימשו לקבורה של מתים. במערות אלו ניתן לראות עד היום מאות ארונות קבורה ותושבי המקום מעריכים כי אלו (כמו גם הארונות התלויים) הם בני מאות שנים.
האי המיסטי למאנוק (Lamanok)
ממזרח לחופי האי בוהול (הנמצא בגוש איי ויסיאס בפיליפינים) מול העיר אנדה, נמצא אי קטן בשם למאנוק. זהו אי עם היסטוריה עשירה, תרבות ויופי טבעי שהאדם טרם הרס. מעריכים כי באי חיו אנשים כבר לפני אלפי שנים והעדות לכך היא ציורי הקיר אשר את שרידיהם ניתן לראות על קירות המערות שבאי. הכל שם עדין אותנטי ללא כל מלכודות התיירים אותן אנו מכירים כל כך טוב ממקומות אחרים.
על מנת להגיע לאי למאנוק, יש להגיע אל העיר אנדה, לעבור בשמורה מקסימה של מונגרובים ואז לשוט כרבע שעה בסירה אל חופי למאנוק.
Creative Commons licenses
יש באי ממצאים רבים המעידים על כך כי המקום שימש כאתר קבורה עתיק. במערות הפזורות ברחבי האי ניתן לראות לא רק ארונות קבורה מהסוג שראינו בסגאדה אשר בצפון, אלא גם קנקני קבורה. מדוע קנקנים? בדיוק כשם שבתרבויות אחרות נהגו לקבור את המתים בארונות אבן (סרקופאגים) ולאחר תקופה מסוימת להעביר את עצמות המת לקופסאות אבן קטנות יותר הנקראות גלוסקמאות, כך בפיליפינים הועברו עצמות המתים מארונות העץ אל קנקנים קטנים. עם הזמן חלק מקנקנים אלו התפרקו וניתן להבחין ללא כל מאמץ מיוחד בעצמות אדם שהתפזרו בחלק ממערות הקבורה.
Creative Commons licenses
Creative Commons licenses
המנהג של קבורה דו שלבית היה מקובל גם אצלנו ביהדות בתקופת בית שני. לאחר שגופת המת היתה מתכלה במערת הקבורה, נהוג היה להוציא את עצמותיו ולהניחן בגלוסקמה בה נהגו לאסוף את עצמות כל נפטרי המשפחה. המנהג זכה לשם "ליקוט עצמות".
אך האי למאנוק שימש לא רק לקבורה: היה זה מרכז לפעילות של שמאנים. מי הם השמאנים?
השמאן בעת העתיקה היה אדם שתפקידו הוא להביא בעזרת כוחות התיווך שלו, את הנשמות והרוחות המתאימות כדי לרפא חולים. אין כמובן כל קשר בין דרכי פעולתו של השמאן לבין הרפואה המודרנית אותה אנו מכירים. לרוב היו טקסי השמאנים מלווים בריקוד מסורתי, הדלקת אש ולעיתים העלאת קורבן כלשהו.
עד כמה המקום נחשב למיסטי בעייני התושבים, יכול ללמד הסיפור הבא:
אחת המערות באי נקראת מערת קא יסקה (Ka Iska). קא יסקה הייתה אישה אשר חיה בעיר אנדה אשר באי בוהול. תושבי אנדה חשדו בה כי היא עוסקת בכשפים והחליטו לגרשה אל האי למאנוק, שם היא חיה במערה עוד מספר שנים עד שהלכה לעולמה. עד היום כאשר המדריכים המקומיים צריכים להיכנס למערה הנושאת את שמה של קא יסקה, הם עושים זאת בחשש מסוים…
לסיום קצת מוסיקה
השיר Black Magic Woman הוא אחד השירים היותר מזוהים עם להקת סנטנה. למרבה האבסורד, השיר כלל לא נכתב על ידי סנטנה והגרסה הכל כך מוכרת שלהם משנת 1970, היא בעצם גרסת כיסוי לשיר שכתב פיטר גרין מלהקת פליטווד מק. השיר הוקלט על ידי פליטווד מק כבר ב-1968, שנתיים לפני שעשו זאת סנטנה, אבל מי זוכר היום את הגרסה של פליטווד מק? האשה עליה מדובר היא חברתו לשעבר של גרין – סנדרה אלסדון (Sandra Elsdon) שאותה נהג לכנות מג'יק מאמא (Magic Mamma).
מכיוון שעם הצלחה לא מתווכחים, הנה סנטנה.
עוד מידע על בתי עלמין ושיטות קבורה, תוכלו למצוא גם בפוסטים הבאים:
הרובע הסיני ובית העלמין הסיני במנילה.
בית העלמין בשכונת ינאקה – טוקיו.
