כאשר מטיילים ברחבי ניו יורק, קשה שלא להתרשם מריבוי הפסלים והאנדרטאות המוצבות ברחבי העיר, אם בפארקים והגנים השונים, ואם בפינות רחוב שונות. מטרתם של אלו היא להנציח אירועים חשובים בהיסטוריה של העיר, אנשים חשובים וגיבורים מקומיים, אך יש גם פסלים כאלו העומדים כמחווה לאנשים הפשוטים. אחד כזה הוא פסל החייט היהודי המוצב בשדרה השביעית בין הרחובות 39 ו-40.
פסל הברונזה המתנשא לגובה של כ-2.5 מטר, מתאר חייט יהודי (חובש כיפה) היושב כפוף על יד מכונת תפירה, שקוע בעבודתו ותופר בגד. בסמוך לפסל יש מחט ענקית וכפתור, וכל זאת כמחווה לאזור שפעם היה אזור המתפרות.
Creative Commons licenses
הפסל המוצב שם מאז שנת 1984 הוא פרי יצירתה של האומנית יהודית וולר (Judith Weller). כאשר יצרה וולר את הפסל, היא התבססה על זיכרונותיה מאביה שהיה גם הוא פועל בתעשיית הטקסטיל של רובע המתפרות: "כך אני זוכרת את אבי בעבודתו" אמרה. אך לא רק אביה של וולר: רבים מעובדי המתפרות השתייכו לקהילה היהודית שהיגרה לניו יורק ממחוזות שונים באירופה.
האזור הגיע לשיא פריחתו במחצית הראשונה של המאה ה-19. בעלי אחוזות רבים מאזור הדרום רכשו שם בגדים עבור עובדיהם וכמובן המלחים הרבים שהגיעו לעיר, היו גם הם בין הלקוחות. השנים חלפו, המתפרות הרבות שהיו באזור נסגרו והיצור עבר למחוזות אחרים, אך האזור עדין מוכר בשמו כאזור המתפרות.
הפועלים בתעשיית הטקסטיל והתפירה עבדו שעות ארוכות בדרך כלל תמורת שכר זעום. מעבר למשמעות הסמלית שלו, פסל זה גם משמש תזכורת למאבקים המתמשכים איתם מתמודדים עובדים בתעשיות השונות ברחבי העולם. זהו גם סוג נוסף של עדות לרוחה של העיר ניו יורק ואולי אף ארה"ב כולה, מדינה המתבססת על חלומות ושאיפות של מהגרים, יזמים ועובדים אשר כולם שואפים לעתיד טוב יותר.
Creative Commons licenses
יהודים בתעשיית האופנה
תחום התפירה ולאחר מכן האופנה משך מאז ומתמיד יהודים רבים. יתכן כי אחת הסיבות לכך היא איסור השעטנז, אותו איסור הקובע שאין ללבוש בגד שארוגים בו צמר ופשתן יחדיו. היהודים עסקו בחייטות וכך יכלו להקפיד כי איסור זה נשמר. בנוסף לכך, תחום האופנה גלגל מאז ומעולם סכומי כסף נכבדים ואך טבעי הוא שהיהודים שתמיד הצטיינו במסחר, ימצאו בתחום זה כר פעולה נרחב.
אם נבחן את השמות הגדולים הפעילים היום בתחום האופנה, נגלה כי לרבים מהם יש שורשים יהודים: ראלף לורן הוא בנם של מהגרים יהודים מבלרוס, דונה קארן היא בת למשפחה יהודית, מייקל קורס הוא בן לאם יהודייה, מארק ג'ייקובס הוא בן להורים יהודיים והרשימה עוד ארוכה.
סיפורו של לוי שטראוס
אולם עם כל הכבוד לשמות הגדולים אותם מניתי, יש יהודי יקר אחר אשר השפיע רבות על עולם האפנה ומכיוון שאופנה היא כידוע חלק מהתרבות, היתה לו כמובן השפעה גם על התרבות העולמית. האיש נולד בשנת 1829 בשם לייב שטראוס.
אתם בוודאי תוהים איך אדם בשם לייב יכול להשפיע על עולם האפנה שהרי האייקונים הגדולים של האפנה נשאו בדרך כלל שמות זרים: צרפתים, איטלקים או לפחות אמריקאים. ואמנם לייב הקטן היגר מארץ הולדתו גרמניה לארה"ב שם שינה את שמו ולייב הפך ללוי. אם אתם עדין תוהים מיהו לוי, אז לוי הוא האיש שמאחורי השם Levi's.
Creative Commons licenses
בשנת 1847 לאחר שאבי המשפחה נפטר, הגרה משפחת שטראוס לארה"ב. לוי היה אז בן 18. שנתיים לאחר מכן, ב-1849 החלה בארה"ב תקופה אשר עתידה להשפיע רבות על ארה"ב בכלל אך על קליפורניה וסן פרנסיסקו בפרט: באזור סן פרנסיסקו גילו זהב ומהגרים מכל רחבי ארה"ב וממדינות נוספות החלו להגיע לאזור על מנת להיות שותפים לחגיגה ואולי להתעשר.
על התקופה הזו נעשו לא מעט סרטים כאשר הידועים שבהם הם "הבהלה לזהב" (The Gold Rush) עם צ'ארלי צ'אפלין ב-1942 ו"המכורים לזהב" (במקור Paint Your Wagon) ב-1969 עם לי מרוין, ג'ין סיברג וקלינט איסטווד, 3 שחקנים נפלאים.
1849 הייתה שנה משמעותית וחשובה ביותר בהיסטוריה של סן פרנסיסקו וקליפורניה אשר 300,000 מהגרים הגיעו אליה באותה עת כדי למצוא בה זהב. חשיבות זו באה לידי ביטוי בסמל של מדינת קליפורניה אשר בצד שמאל שלו נראה כורה המחפש זהב ולמעלה כתובה המילה "יוריקה" (Eureka) – "מצאתי" המתארת את גילוי הזהב במדינה.
Creative Commons licenses
קבוצת הבייסבול של סן פרנסיסקו קראה לעצמה על שם אותה שנה: "סן פרנסיסקו פורטיניינרס".
Creative Commons licenses
לוי שטראוס שהיה בעל חוש מפותח לעסקים הבין שמציאת זהב בסביבה רוויית מחפשים, זה ענין של מזל אך במכירת ציוד למחפשי זהב, יש פוטנציאל רווחי גדול הרבה יותר. לוי וגיסו (דייוויד שטרן, גם הוא יהודי) החלו למכור ציוד למחפשי הזהב ואז שמע לוי כי עפרות הזהב קצת מכבידות על מכנסיהם של הכורים וכי הם ישמחו אם ימכרו להם מכנסיים מבד עמיד יותר שלא יקרע. בתחילה יצרו שטראוס ושטרן מכנסיים מבדים של מפרשים אך כשבד זה אזל, הם החלו להביא בד מצרפת. אם כך מהיכן השם ג'ינס? כאן מעורבת העיר ג'נובה (בעברית גנואה): מחקרים מעידים כי מקורו של הבד הכחול היה בעיר האיטלקית והוא נקרא Blue de Gênes ובקיצור- ג'ינס. כך נולדו השם והמותג אשר מחזיקים מעמד עד היום. באותה תקופה החלו גם בעיר הצרפתית נים (Nimes) לייצר בד חזק שנקרא סרג' (Serge). אריג הסרג' הוא רך, חזק ועמיד וזה בדיוק מה שהיה דרוש לכורי הזהב. לוי החל לייבא את ה"סרג' דה נים" (Serge de Nimes), הבד מהעיר נים אשר בשיבוש לשוני הפך לדנים (Denim), הכינוי המקובל בארה"ב לסוג אריג גס וגם לג'ינס.
מרבית מכנסי הג'ינס המיוצרים היום בעולם עשויים מכותנה. כותנה הוא הסיב הפופולרי ביותר בעולם, שעדיין מספק יותר חוטים מאשר כל הסיבים המודרניים המלאכותיים ביחד. שטחי גידולי הכותנה בעולם כולו מכסים כ- 340 מיליון דונם, הם צורכים הרבה מאוד מים וכן רבע מכלל חומרי ההדברה הרעילים שבהם משתמשים בעולם.
כמובן שעם השנים נולדו מתחרים למוצר של לוי שטראוס אך הג'ינס הפך לסמל אמריקאי לא פחות מאשר הקוקה קולה. למרות שהצבע הכחול הוא עדין הצבע השולט בעולם הג'ינס, ניתן למצוא היום את מכנסי הג'ינס במגוון צבעים, כמכנסיים ארוכים, קצרים, ברמודה, חצאיות ג'ינס וכמובן גם ג'קטים.
הפרסומות
אחד הדברים המעניינים הוא לעקוב אחר התפתחות הפרסומות המסחריות למכנסי ג'ינס.
בשנת 1983 יצא לאקרנים הסרט "החברים של אלכס". אחד השירים בסרט היה שירו של מרוין גיי I Heard It Through The Grapevine. השיר שיצא לשוק כ-15 שנה קודם לכן, זכה בעקבות הסרט לעדנה מחודשת ויצרנית הג'ינס החליטה לנצל את הפופולריות שלו ולשלבו בפרסומת. התוצאה היתה מדהימה: גידול של מאות אחוזים במכירות.
מרוין גיי הלך לעולמו בשנת 1984 אך לפחות זכה לראות את שירו מצליח בסרטו של לורנס קסדן.
שירו של מרוין גיי לא היה היחיד שהפרסומות לג'ינס החזירו לתודעה. דיינה וושינגטון היתה זמרת נהדרת ששרה בעיקר ג'אז ובלוז ולמרבה הצער הלכה לעולמה בשנת 1963 בגיל 39. אחד משירי הידועים היה Mad About the Boy גם דיינה וושינגטון ושירה זכו לעדנה מחודשת שנים רבות לאחר מותה עם הפרסומת שזכתה לשם "השחיין". כמובן שגם הפרסומת הזו הזניקה את המכירות של ליוויס לגבהים חדשים.
פרסומות כידוע לכולנו, אינן מוכרות מוצרים אלא בעקר תדמיות ולעיתים גם פנטזיות. לצורך כך הקפידו בחברת ליוויס לעשות שימוש בדוגמנים ודוגמניות אשר יכולים לעורר את המערכת ההורמונלית של הרוכשים והרוכשות הפוטנציאלים/יות. הקוראות לבטח יסכימו איתי כי בראד פיט עומד בקריטריונים…
אך הפרסומת הזו לדגם-501, היא בעייני המוצלחת מכולן.
מכנסי הג'ינס זכו לפופולריות גדולה עד כדי כך, שעל שמם נקרא גם הרכב מוסיקלי. בשנת 1957 החליט בחור בריטי צעיר בשם ברוס מקאסקיל (Bruce McCaskill) להקים הרכב מוסיקלי. הוא וחבריו החליטו לקרוא להרכב The Swinging Blue Jeans. למרות השם, הם לבשו גם חליפות מידי פעם…
מי לא מכיר את ה"היפי היפי שייק"?
בשנת 1902 כשהוא בן 73, הלך לוי שטראוס לעולמו אך כפי שאנו רואים, המותג שיצר עדין חי, נושם ובועט. וכי למי מאיתנו אין בארון לפחות זוג מכנסי ג'ינס אחד?
