טוקיו: ניהונבאשי והאריות של מיצוקושי

רובע ניהונבאשי בטוקיו הוא איזור עסקי הנמצא בין רובע הקניות היוקרתי של גינזה מדרום לבין רובע האלקטרוניקה והגאדג'טים אקיהברה שמצפון לו.

ניהונבאשי החל להתפתח בתחילת המאה ה-17 (1603) לאחר שבמקום הוקם גשר (הנושא את אותו שם: ניהונבאשי – גשר יפן) מעל אחד היובלים הנשפכים לנהר הסומידה החוצה את טוקיו. גשר העץ הווה באותן שנים את שער הכניסה לטוקיו (שאז נקראה אדו – Edo) וכבר אז החל האזור להתפתח כאיזור מסחרי. זה היה גם מקום מושבו הראשון של שוק הדגים הידוע של טוקיו אשר שנים אחר כך עבר לאזור צוקיג'י.

הגשר סימן את תחילתן של חמשת דרכי הדואר המפורסמות אשר חיברו את אדו עם המחוזות השונים במדינה.
השנים חלפו וגשר העץ שנבנה שם כבר מזמן אינו קיים לאחר שחרב ברעידות אדמה שונות שפקדו את האיזור. גשר האבן הנוכחי (בתמונת הנושא) שנבנה בשנת 1911 תוכנן על ידי הארכיטקט צומאקי יורינאקה, אורכו 49 מטרים ויש לו שתי קשתות. הסגנון הרנסנסי מסגיר את ההשכלה המערבית שרכש האדריכל בארצות הברית ובגרמניה. עד היום נושא הגשר מספר צלקות, זכר להפצצה האמריקאית הקשה שספגה טוקיו במלחמת העולם השנייה בימים 9 & 10 במרץ 1945. עד היום נחשבת ההפצצה ההיא לאחת מפשיטות האויר הקשות בהיסטוריה.

שיחזור נפלא של גשר העץ ניתן לראות במוזיאון אדו המציג את ההיסטוריה של טוקיו וכמו שהגשר שימש ככניסה לעיר, כך גשר העץ המשוחזר במוזיאון הוא שביל  הכניסה לאולם התצוגה.

מכיוון שלגשר ניהונבאשי היה תפקיד חשוב בהתפתחותה של העיר, אמנים רבים ציירו אותו מזוויות שונות ובמצבים שונים. ציוריו של האמן אוטגאווה הירושיגה (1797-1858 Utagawa Hiroshige) אהובים עלי במיוחד והנה שניים מהם.

גשר ניהונבאשי המשיך להיות נושא מצויר גם לאחר שנבנה גשר האבן הנוכחי. הנה ציור משנת 1940 של האמן היפני האסואי קוואסה (Hasui Kawase 1883-1957):

ערים רבות בעולם החליטו כי אתרים היסטוריים חשובים במיוחד הנמצאים בשטחן, יהוו את נקודת הקילומטר אפס: הנקודה ממנה נמדדים המרחקים השונים. גשר ניהונבאשי הוא נקודת הקילומטר אפס בטוקיו ויש ציון על כך במקום.

שלטי הכביש השונים המציגים את המרחק ממקומות שונים במדינה עד לטוקיו, מציינים למעשה את מספר הקילומטרים עד לגשר ניהונבאשי.
גם אצלינו בארץ הקודש יש נקודת קילומטר אפס והיא נמצאת בשער יפו בירושלים, לאחר שבתחילת המאה ה-20 הועברה לשם משער שכם.
אחד מבתי העסק הידועים הנמצאים ברובע ניהונבאשי, הוא בית הכלבו מיצוקושי (Mitsukoshi). היום מיצוקושי היא רשת גדולה של בתי כלבו שכבר יצאה מזמן מגבולותיה של יפן  אך בתחילת דרכה של הרשת בשנת 1673, היה זה בית עסק קטן למכירת בגדי קימונו שעובדיו עסקו במכירה מבית לבית. רק 10 שנים לאחר מכן נפתחה החנות הראשונה שלהם ובשנת 1904 הפכה החנות לכלבו הראשון ביפן ונפתח הסניף ברובע ניהונבאשי. היום ניתן לומר כי חנויות מיצוקושי הן המייסי'ס או אם תרצו הגאלרי לאפייט של טוקיו כאשר יש להם כבר סניפים בטייוואן, הונג קונג, סין, קוריאה, איטליה וארה"ב.

כאשר מטיילים בטוקיו, קל מאוד לזהות השפעות של המערב: כך למשל נבנה מגדל טוקיו (Tokyo Tower) המשמש לתקשורת, בדמותו של מגדל אייפל בפריס (רק מעט גבוה יותר) וכך בתחנת הרכבת המאמאצוקו (Hamamatsucho) אנו נראה פסל קטן של ילד משתין, ממש כמו ה-Manneken Pis בבריסל בירת בלגיה.
אחד מסמליה של רשת מיצוקושי הוא שני האריות המוצבים בכניסה לחנות שלהם וההשראה היא כמובן ארבעת האריות הניצבים מאז 1867 בכיכר טרפלגר בלונדון למרגלות העמוד הנושא בגאון את דמותו של האדמירל נלסון.

מי שהזמין את שני פסלי הברונזה לכניסת בית הכלבו היה אוסוקה היבי (Ousuke Hibi), מנכל רשת מיצוקושי בתחילת המאה ה-20 והאירוע החשוב שלכבודם הוזמנו היה פתיחת האגף החדש בחנות. האמנים אצלם הוזמנה העבודה היו שני פסלים בריטים מריפילד וברטון (Merrifield and Barton) שעבדו על היצירה 3 שנים ובשנת 1914, הוצבו האריות בכניסה.

בשנים הקשות של מלחמת העולם השניה, סבלה יפן ממחסור חמור בחומרי גלם. במצוות מפקד חיל הים היפני, הוסרו בשנת 1941 שני הפסלים מכניסת בית הכלבו ונלקחו להתכה לטובת תעשיית הנשק כפי שנעשה עם פסלים אחרים. כולם היו בטוחים כי האריות לא ישובו יותר למקומם אך באורח פלא, נמצאו שני האריות בשנת 1946 כשהם זרוקים באחת הפינות של מקדש יאסוקוני (Yasukuni) שבעיר. מסיבה שאינה ברורה, הם לא הגיעו לכבשן וכמובן שמיד לאחר שהתגלו, הם שבו לפאר את הכניסה לבית הכלבו.

על האריות של כיכר טרפלגר אני ממליץ לקרוא בפוסט המרתק של ידידי עמירם צברי: כפות רגליים של חתול – סיפור האריות של כיכר טרפלגר.

שונה מעט היה גורלם של פסלים אחרים…

בתחנת שיבויה ניצב בגאון פסלו של הכלב האצ'יקו. האצ'יקו שחיכה לבעליו בתחנת הרכבת במשך 10 שנים, הפך בקרב היפנים לסמל של נאמנות והפסל הראשון בדמותו הוצב בתחנת שיבויה בשנת 1934. בתקופת המלחמה נלקח פסל האצ'יקו להתכה והפסל הניצב שם כיום, הוא פסל משנת 1948 פרי יצירתו של האמן טקשי אנדו, בנו של האמן אשר פיסל את הפסל המקורי.

פסל נוסף אשר לא שפר עליו גורלו הוא פסל גדול של בודהה (2.8 מטר) שעמד פעם במקום בו נמצא היום פארק אואנו. הפסל הוצב שם בשנת 1631 ושופץ מאז כמה וכמה פעמים בעקבות רעידות אדמה ושריפות שגרמו לו נזקים. בעקבות רעידת האדמה החזקה של 1923, ניזוק שוב הפסל וראשו ניתק לחלוטי ונפגע. בזמן מלחמת העולם השניה נלקח גופו של הפסל להתכה לטובת התעשייה ורק בשנת 1972 החליטה ממשלת יפן לנסות ולהציל את מה שנשאר מראש של בודהה. פניו של בודהה הוסרו והם מוצבים היום בפארק אואנו לא רחוק מהכניסה לגן החיות.

בואו נחזור למיצוקושי: אחד הדברים היפים לצפות בהם הוא טקס הפתיחה של החנות. בכל יום בשעה 10 בבוקר מתקיים במקום טקס ובו פונה אחת המוכרות ללקוחות הממתינים בחוץ להיכנס ומברכת אותם ב-3 שפות: יפנית, אנגלית ושפת הסימנים. כאשר נכנסים הקונים פנימה,  מקבלים את פניהם בקידה כל עובדי החנות מהזוטר שבהם ועד המנהל הבכיר ביותר. כך מביעים היפנים את תודתם ללקוחות הראשונים של אותו יום. יש לנו מה ללמוד.

לסיום קצת מוסיקה

מכיוון שהתחלתי עם סיפור הגשר, בואו נסיים עם גשר. בחודש ינואר ציין עולם המוסיקה מלאת 50 שנה לצאתו לאור של אלבומם של סיימון וגרפונקל "גשר על מים סוערים". הנה הצמד הידוע בהופעה בסנטרל פארק בשנת 1981.