צילום: בנצי גורן
המוות כידוע לכולנו הוא חלק מהחיים ובמדינות רבות בעולם, הפכו בתי עלמין ידועים לאתרי תיירות לכל דבר וענין. כך למשל בית העלמין בארלינגטון שבארה"ב, בית העלמין היהודי בפראג, בית הקברות מירוגוי בזאגרב המשותף ליהודים נוצרים ומוסלמים, שלושת בתי הקברות של פריס (פֵּר לָשֵז, מונמארטר ומונפרנאס) ועוד רבים אחרים. האמת היא שגם בארץ יש כמה בתי עלמין מעניינים כמו זה בקיבוץ דגניה או בית העלמין הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב. מלכים רבים (ולא רק הפרעונים) נהגו לתכנן את מקום קבורתם, עוד בחייהם. כך נהגו גם חלק מהאפיפיורים וגם השוגונים ביפן. אני מודה שיש לי חיבה מיוחדת לביקורים בבתי עלמין ישנים. לא רק שיש בהם קסם מיוחד, אלא ניתן ללמוד באמצעות הביקור בהם עוד משהו על ההיסטוריה והתרבות של המקום. על אחד מבתי העלמין המעניינים כבר כתבתי כאן פעם: בית העלמין הסיני במנילה.
עוד בית עלמין מענין הוא זה הנמצא באזור ינאקה (Yanaka) בטוקיו אך לפני שנגיע לבית העלמין, כמה מילים על האזור עצמו.
שכונת ינאקה נמצא בצפונה של טוקיו במרחק הליכה של 2 ק"מ בלבד מפארק אואנו (Ueno).
אם לא בא לכם לטייל ברגל, ניתן להיכנס לתחנת הרכבת של אואנו, לעלות על ה- Yamanote Line של ה-JR ולאחר שתי תחנות לרדת בתחנת ניפורי (Nippori) ואנו בשכונת ינאקה.
שכונת ינאקה ניצלה משני אסונות כבדים אשר פקדו את טוקיו במאה הקודמת וגרמו לחורבן גדול בעיר. הפעם הראשונה הייתה בשנת 1923 אז פקדה את מישור קאנטו שטוקיו היא חלק ממנו, רעידת אדמה קשה ביותר. בעקבות הרעידה פרצו שריפות רבות וגלי צונאמי שטפו את האזור וכל אלו גרמו ליותר מ-140 אלף הרוגים. הפעם השנייה הייתה במלחמת העולם השנייה אז הפציצו האמריקאים את טוקיו בצורה קשה. שני האירועים האלו פסחו על אזור ינאקה שלא נפגע כך שאם ברצונכם לראות ולהתרשם איך נראתה טוקיו של לפני 100 שנה ויותר, זה המקום הנכון לבקר בו.
שכונת ינאקה היא שכונה שקטה והיא נחשבת לחלק מהעיר התחתית של טוקיו. המושג "עיר תחתית" (Downtown) אינו מתייחס בהכרח למיקום פיזי אלא יותר לדרך חיים ותרבות. במובן המערבי מדובר על ליבה ההיסטורי, התרבותי והמסחרי של העיר. כאן בטוקיו, יש לא מעט אזורים מסחריים אך טוקיו ההיסטורית היא כאן.
בינאקה ניתן למצוא בתי מלאכה של אמנים וגלריות של אמנות מודרנית חיים בשלום לצד מקדשים מסורתיים. אין כאן מרכזי קניות מפוארים אלא רק חנויות קטנות. לא נראה כאן רבי קומות כמו באקיהברה, גינזה או שיבויה אלא רק בתים קטנים וחצרות מטופחות. לא נראה כאן גם את קצב החיים המטורף המאפיין את המקומות שהזכרתי: הכל מתנהל כאן בקצב איטי יותר והרבה יותר בשקט. ביקרתי בינאקה כמה וכמה פעמים ומעולם המקום לא היה עמוס במבקרים כפי שקורה באזורים אחרים של טוקיו. יתכן כי התיירים עדין לא שמעו על ינאקה וטוב שנשארות בעיר כמה פינות חמד לא מתויירות.
מיד עם היציאה מתחנת הרכבת ניפורי, אנו נראה את בית העלמין של ינאקה. אמנם מאז שנפתח בית העלמין בשנת 1872 מצאו בו רק 7000 איש את מנוחתם האחרונה, אך במושגים יפניים מדובר בבית עלמין גדול וזאת מכיוון שרוב בתי העלמין ביפן הם קטנים יותר ולעיתים אפילו שכונתיים. כמיטב המסורת היפנית גם כאן שולטים הניקיון, היופי והאסתטיקה המאפיינים כל כך את התרבות היפנית.
אישים מפורסמים רבים נטמנו בינאקה, ביניהם שחקנים ושחקניות תאטרון, כמה מראשי העיר של טוקיו, מתאבקי סומו, משוררים, אמנים, אנשי חינוך ופוליטיקאים. אך אין ספק כי האישיות הידועה ביותר הטמונה שם הוא מי שהיה השוגון האחרון של יפן, טוקוגאווה יושינובו (Tokugawa Yoshinobu 1837-1913) שהיה השוגון ה-15 במספר לשושלת טוקוגאווה אשר שלטה ביפן למעלה מ-250 שנה עד שנת 1868. חלקת הקבר של משפחת טוקוגאווה מגודרת ועל שער הכניסה מתנוסס עדין סמל השוגונים: שלושת העלים של צמח הוואסאבי.
Creative Commons License by Mario Leto
השביל הראשי של בית העלמין נקרא "Sakura-dori" ובעברית "דרך פריחת הדובדבן". הסיבה היא כי משני צידי השביל נטועים עצי דובדבן הפורחים בתקופת האביב.
לפריחה יש משמעות חשובה בתרבות היפנית: הפריחה היא קצרת מועד ונשירת הפרחים היפים והרכים, הפכו אותה לסמל לארעיות החיים ושבריריותם. כשם שהפריחה היא זמנית וברת חלוף, כך גם נוכחותנו אנו עלי אדמות היא זמנית והרי אין מקום טוב יותר להיזכר בעובדה זו, מאשר בבית העלמין. למרות שמדובר בבית עלמין, הרי שבתקופת הפריחה באים לכאן היפנים וחוגגים גם כאן את תקופת הפריחה על יד קברי המתים.
צילום: בנצי גורן
התרבות היפנית שונה מאוד מהתרבות המערבית והדבר בא לידי ביטוי לא רק בתחומי החיים השונים, אלא גם במוות או לידי דיוק במנהגי ההלוויה והקבורה.
כדרכם של הבודהיסטים, היפנים שורפים את מתיהם. על פי האמונה הבודהיסטית, האש עוזרת לשחרר את נשמתו של המת. לאחר השריפה, מוציאים קרובי משפחתו של המנוח את העצמות מהאפר ומעבירים אותם בעזרת מקלות אכילה (צ'ופסטיקס) לכד. מתחילים עם עצמות כף הרגל ומסיימים עם הגולגולת כדי שהמת לא יהיה בכד כשהוא חלילה הפוך. לאחר מכן לוקחים את הכד לקבורה בבית העלמין. אני מניח שכל מי שצפה בסרט הגרמני הנפלא "פריחת הדובדבן", זוכר את הסצנה בה אוספים הילדים את עצמותיו של אביהם.
Creative Commons license by Wikimedia
האפר הנותר לאחר איסוף העצמות עשוי להיות מחולק ליותר מכד אחד וניתן לטמון גם אותו בבית העלמין, לקחת את הכד ולשמור אותו בבית המשפחה או לתת אותו למשמורת במקדש המקומי.
הקברים בבתי העלמין היפניים הם בדרך כלל חלקות קבר משפחתיות. על המצבה יש מקום לשים פרחים, קטורת וכד מים ומתחת למצבה כמובן התא בו ניתן להטמין את כדי הקבורה. בעבר כאשר אדם נשוי הלך לעולמו, נהגו לכתוב על המצבה גם את שם בן או בת הזוג וזאת בצבע אדום. לאחר קבורת בן או בת הזוג, היה הצבע האדום מוסר. היום הנוהג הזה כבר נפוץ פחות.
התמונה מאתר Tokyo-in-pics
שימו לב כי על יד מצבות רבות ניתן לראות מקלות עץ ארוכים ועליהם סימנים בכתב הקאנג'י. מוטות אלו נקראים סוטובה (Sotoba) והם המקבילה היפנית לאבנים אותם אנו נוהגים להניח על קברי יקירנו שאנו פוקדים.
הכיתוב מופיע בשני צידיה של הסוטובה והיא מחולקת לחמישה חלקים על ידי חריצים בקצוות. חמשת החלקים מדמים את חמשת הקומות של הפגודות ובהן כל קומה מייצגת חלק אחר מחמשת מרכיבי היקום: אדמה, מים, אש, רוח, ושמים (מלמטה למעלה).
היפנים נוהגים להניח סוטובה על קבר יקיריהם לאחר ההלוויה, לאחר 7 ימים מיום ההלוויה, לאחר 49 ימים (שבעה שבועות), ביום ה-100 ולאחר מכן באזכרות השנתיות. יום חשוב נוסף בו נוהגים היפנים לעלות ולפקוד את קברי יקיריהם הוא בזמן פסטיבל "אובון" (Obon) הנמשך 3-4 ימים ונערך באמצע אוגוסט. היפנים מאמינים כי בימי הפסטיבל, רוח יקיריהם שהלכו לעולמם תבוא לבקר בעולמינו. כאשר עולים לקבר בימי פסטיבל אובון, נהוג להביא סוטובה חדשה. יש בתי עלמין בהם נלקחות הסוטובות הישנות ונמסרות למקדש הקרוב ויש בתי עלמין כמו זה בינאקה, בהם רבים משאירים את הסוטובות הישנות על יד הקברים עד אשר העץ מתחיל להתכלות כתוצאה מהגשמים, הרוחות ומהזמן שעושה את שלו. סוטובה ישנה כזו, נלקחת למקדש לשריפה.
בין השנים 1908 ל-1957 עמדה בליבו של בית העלמין פגודה בת 5 קומות שהתנשאה לגובה של 35 מטרים. הפגודה הייתה לסמל בית העלמין בשנים האלו אך בליל ה- 6 ביולי 1957, עלתה הפגודה באש. בין חורבותיה של הפגודה נמצאו גופותיהם החרוכות של שני תושבי טוקיו אשר נעלמו כמה ימים קודם לכן. מדובר בבחורה רווקה בשנות העשרים לחייה ובגבר נשוי בגיל העמידה. השניים ניהלו רומן ומקורביהם סיפרו לאחר מכן כי התאבדותם המשותפת, הייתה כנראה דרכם לכפר על יחסיהם האסורים. השאלה מדוע בחרו להצית גם את הפגודה, נשארה עד היום ללא מענה. הפגודה לא נבנתה מחדש אך במקום בו עמדה, נשארו אבני היסוד שלה.
Creative Commons license by Wikimedia
מכיוון שעסקנו בנושא המוות, אני לא יכול שלא להתייחס לסרט היפני "פרידות" אשר בשנת 2009 זכה באוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר. זהו סיפור אנושי, רגיש ונוגע ללב הנותן הצצה לעולמם הפנימי של היפנים. ניתן ללמוד מהסרט כיצד הם מתייחסים אל המוות ועל טקסי הפרידה שלהם מהמתים. מומלץ ביותר.
לקראת סיום הרשו לי להמליץ על ספר מצוין אשר חלק נכבד מהעלילה שלו מתרחשת בשכונת ינאקה בטוקיו: רחוב אלף הפריחות של גייל צוקייאמה.
שנזכה כולנו לשמחות ולבשורות טובות.
